שם: גלי בנטוב 
גיל: 39
מקום מגורים: רמת השרון (חזרנו אחרי 12 שנה בהונגריה)
הכי מתגעגעת ל: רק הגענו עוד לא הספקתי להתגעגע. אבל אם כבר אז לחברות מהונגריה.

כך זה התחיל וככה זה נגמר

לפני 12 שנה הוצעה לבעלי הצעה שלא יכולנו לסרב לה – לעבור מטעם החברה בה עבד בתפקיד ניהולי למדינה אחרת – להונגריה. 

היינו זוג בסוף שנות ה-20 לחיינו, אחרי צבא ולימודים, עסוקים בעבודה ומגדלים (בערך, בשעות המעטות שנשארו לנו ביום) תינוק בן שנה. חיים אינטנסיביים של עבודה מסביב לשעון, רק כדי לכסות מטפלת ומשכנתא. בעצם, חיים כמו שרוב הישראלים מכירים. כך שההצעה קסמה לנו ביותר. אפילו שהמשמעות הייתה להתרחק מהמשפחה שאנחנו קשורים אליה כל כך ומכל החברים. 

בסוף שנת 2004 הגענו להונגריה לשנתיים.

שנתיים שהכפילו את עצמן – פי שש

לפני שלושה ימים חזרנו לאחר 12(!) שנה. 

אני בטוחה שרבים מכם מכירים ועוברים את אותה הסיטואציה – כל שנה מציבים יעד חדש לחזור לארץ: כשהגדול יתחיל כיתה א׳, כשהקטן יתחיל כיתה א׳, כשהילד הגדול יסיים בית ספר יסודי, כשהקטן יתחיל לדבר, חבל לוותר על עוד שפה… 

בכל אופן, בעלי ואני הצבנו יעד והבטחנו, שכשיגיע רגע בר המצווה של בננו הגדול, נחזור לישראל. הבנו שאם נחכה יותר, החזרה עבור הילדים תהיה קשה עד בלתי אפשרית. 

אומרים לנו ש"אין למה לחזור"

מלבד החיים הנוחים והחינוך המעולה שהילדים זכו לו בבית הספר האמריקאי בבודפשט, שגרמו לנו להישאר עוד ועוד (ועוד), הייתה סיבה נוספת – כל האנשים הקרובים לנו בחוג המשפחה ובקרב החברים תמיד שכנעו אותנו ש״אין למה לחזור״, שכדאי להישאר כמה שאפשר ואם ישנה אפשרות, אז לא לחזור בכלל. שזאת מדינה קשה ואיומה, שזאת ארץ אוכלת יושביה, שקשה להתקיים משתי משכורות, שהחיים בארץ הם מלחמה אחת ממושכת ולא רק מול האויב אלא בעיקר כדי לשרוד את היומיום. 

קשה, קשה, קשה… 

המצחיק הוא שאת כל הטיעונים הללו היינו שומעים מחברים או קרובים שהגיעו לבקר אותנו בבודפשט, בלובי המלון היקר בו שהו, או בארוחת ערב באחת המסעדות היותר יקרות, או בטלפון מישראל כשהם יושבים על חוף הים או בבית קפה או סתם עם חברים.

בכל אופן, עמדנו בהבטחה שלנו ולפני שלושה ימים, כחודש לפני בר המצווה של הבן הגדול חזרנו/עלינו ארצה.

"אמא, אני נשאר לגור פה"

הידיעה בדבר המעבר חזרה לא הייתה קלה לילדים הגדולים, שעבורם הונגריה היא הבית ועבור שניים מילדיי גם ארץ מולדתם. כמובן שהיו בכיות ומחאות ובני הגדול אפילו הרחיק לכת ואמר שהוא נשאר לגור בהונגריה אצל החבר הכי טוב שלו, שההורים שלו כבר אימצו שלושה ילדים והוא בטוח שלא יהיה להם אכפת לאמץ עוד ילד. 

איזה כיף להרגיש כהורה שכל ההשקעה משתלמת 😉 בני היה מוכן לוותר על כולנו ובתנאי שיוכל להישאר בהונגריה ולהמשיך ללמוד בבית הספר עם כל החברים.

בעלי בחכמתו הציע פשרה לילדים ובישר להם שננסה לחיות בישראל למשך שנה אחת ואם אחרי שנה לא יהיה להם טוב – נחזור להונגריה (בידיעה ודאית שכאן יהיה לילדים הרבה יותר טוב) (אולי טוב זאת לא המילה המדויקת אבל הרבה יותר כיף!).

חזרנו הביתה והיינו מאושרים

עם הרבה חששות ועם התכוננות נפשית לגרוע מכל – נחתנו, בעלי, אני ושלושת ילדינו בידיעה שהנה, עומד להיות קשה. כולם לא סבלניים, אין נימוס, אין יחס וכמו שאמרו לנו: “מלחמה יומיומית”. 

כמה הופתענו.

מהרגע הראשון התחושה היא של ״חזרנו הביתה״ – הרגשת שייכות עמוקה וטוטאלית. 

ההרגשה של חוסר השייכות, מכשול השפה, הפערים המנטליים, הבדידות… את כל אלו לא יבין מי שלא עבר את החוויה של החיים מחוץ לישראל.

עברנו כבר כמה תחנות ביורוקרטיות, ושמחנו לגלות שכולם אדיבים, כולם יעילים, כולם ישראלים וכולם מדברים עברית 😉 איזה כיף!

וכמובן שהיינו כבר בחוף הים (שכל כך התגעגענו אליו) ואכלנו אבטיח בלי גרעינים (לא מצאתי כזה באירופה) ואנחנו מאושרים.

כמה טוב שבאנו הביתה.

הירשמו לניוזלטר