שם: יערה ברקר
גיל: 
30
מקום מגורים: פרת’, אוסטרליה
הכי מתגעגעת ל: משפחה היקרה שלי ולגלגל”צ

אני באוסטרליה אבל הלב בישראל

לא יאומן שהגיע הרגע הזה שאני סוף סוף מוצאת זמן לכתוב. השעה שמונה בערב ביום קיץ חם, הילד ישן ואני עם בירה צוננת, עייפה אבל חייבת לשים סוף לדחיינות. 

מחשבות רבות עוברות במוחי מאז המעבר לאוסטרליה, מערב אוסטרליה, פרת’. החברות שמכירות אותי טוב מהבית אמרו לי לפני שיהיה לי יותר מדי זמן לחשוב ושלי זה לא עושה טוב. 

אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל בסיפור ההגירה שלי אז אנסה להתחיל מההתחלה, ואקח אתכם שנתיים אחורה בחיים שלי. 

"אני צריכה עזרה"

אני נשואה טרייה. בדיוק ביום הולדתי ה-28 נחתתי בפרת’ ולא בפעם הראשונה. שנה לפני כן הייתי פה לחודש. גרנו במנדרה, עיירה מדהימה במרחק של 50 דקות (כשאין פקקים) נסיעה מהעיר הגדולה במערב אוסטרליה (פרת’) ובמרחק של כשעה נסיעה מהאזור של הקהילה היהודית. 

הגעתי למקום מדהים, שקט, יפה, רגוע ונקי. לא האמנתי שמקום כל כך שקט גם יכול להיות כל כך מרכזי. במרחק הליכה של חמש דקות מגיעים ללשון ים (כן כן, ככה זה נקרא). יש טיילת מקסימה שמצד אחד שלה בתים יפים, מרינה, מעגן של סירות ומזח יפה ומצד שני, חנויות, מסעדות, תיאטרון, בית קולנוע ופאבים. בעשר דקות נסיעה באופניים אפשר להגיע לחוף ים מהמם. וממש ברחוב שלנו היו חנויות יד שנייה שמאוד אהבתי להסתובב בהן. 

אופניים
Mandurah

כשסיפרתי שאני עוברת לפרת’ חברה אמרה לי, “יערה, עבדתי שם. אני אכיר לך אנשים”. אמרתי לה, שלא תדאג ואני בטוחה שאכיר לבד. אחרי שבועיים במנדרה אמרתי לה, “נועם, אממממ אני צריכה עזרה”.

עם ישראלים החיבור הוא פשוט יותר

במנדרה לא שמעתי עברית בכלל, אולי פעם אחת בתקופת החגים. כשנחתתי גם לא ישר עבדתי, אז לא הייתה לי מסגרת שמאפשרת להכיר חברים. אני זוכרת ויכוח עם גיסי (שגם גר פה בפרת’) שאומר לי: “מה את צריכה חברים ישראלים? תתחברי עם המקומיים”. זה היה דיון מאוד רחב. אבל אני חושבת שבתור התחלה צריך ישראלים, החיבור הוא טבעי ופשוט יותר. 

חשוב לציין שאור (בן זוגי) עובד כפרמדיק במכרה, מרחק של שעה וחצי טיסה מהעיר. המשמרות הן שבוע שבוע, זה אומר שהוא שבוע שלם בבית ושבוע שלם בעבודה. לכן חברה זה היה משהו מאוד חשוב לי בהתחשב בעובדה שאני לגמרי לבד במשך שבוע ימים.

נועם הכירה לי את מור. איך הכירה? פשוט דיברה איתה, ואמרה לי את שם המשפחה כדי שאחפש אותה בפייס. אני כתבתי לה משהו כמו “היי… אני חדשה פה”. היא אמרה לי, “אין בעיה, תגידי לי כשאת בעיר”. אחרי כמה ימים היה לאור תור לרופא בעיר ואמרתי לה. 

המפגש עם מור היה בלתי נשכח. אחרי שבועיים פלוס בלי ישראלים, פרט לאור ואחיו, קיבלתי בוסט של ישראל. מור קיבלה אותי בחיוך רחב ולקחה אותי לאכול ארוחת בוקר מפנקת. כבר באוטו היא הצחיקה אותי, דיברה בטונים גבוהים, התעצבנה על נהגים ודיברה איתי בחופשיות כאילו אנחנו מכירות שנים. 

אכלנו ארוחת בוקר בכיף שלנו, היא סיפרה לי על עצמה, איך הגיעה לשם, שאגב זו השאלה הראשונה שמעניינת כל ישראלי לגבי הישראלי האחר – למה אתה פה? היא נתנה לי בריף על העיר וכמובן, הסבירה לי כמה מנדרה רחוקה מהכל. טיילנו קצת ברחובות העיר, הלכנו לעשות מניקור ואחר כך היא הקפיצה אותי לרכבת. 

למחרת מור הזמינה אותנו אליה הביתה. עצרנו לקנות יין וחשבנו שזה אנחנו והם (היא ובן זוגה). כשהגענו הבית היה מלא אנשים, מלא זוגות, חלק יהודים מקומיים, חלק ישראלים, וכולם מאוד נחמדים ומציפים אותנו בשאלות. מור הכניסה אותי לבית שלה וללב שלה ומאוד מהר והכירה לי את החברות שלה. 

אי אפשר באמת לצאת מישראל


כמובן שאמרתי לאור שמנדרה משגעת, אבל אני לא אסע שעה נסיעה בכל פעם בשביל לראות חברים. החלטנו שכאשר אמצא עבודה, נעבור דירה. וכך היה. מצאתי עבודה בבית הספר היהודי קרוב לעיר ועברנו לגור ממש בתוך הקהילה היהודית. 

חלק מהישראלים יקראו לזה “גטו”, אני ממש לא אוהבת את השימוש במילה הזו. אבל מסתמן שהמון ישראלים דווקא בוחרים לגור רחוק מהקהילה היהודית ורושמים את הילדים לבתי ספר ציבוריים, שזה אומר לא יהודיים אבל חינמיים.

יש הרבה סיבות למה ישראלים יבחרו שלא לגור בקהילה היהודית, אחת מהן היא שהאזור הזה מרחיק אותם מהים. סיבה נוספת יכולה להיות שהם פשוט רוצים להתערבב עם הקהילה המקומית, עזבו את ישראל לא כדי לחיות ב”תוך” ישראל. אני לעומת זאת, התרגשתי עד דמעות כששמעתי במקרה ברחוב שלי איש אומר לעובר אורח “חג שמח”. 

פרימנטל
Perth

אז נרגעתי. הבנתי שעברתי למקום הנכון (בתוך אוסטרליה). אפשר לצאת מישראל אבל בעצם אי אפשר, כי זה בלב שלך וזו הנשמה שלך. לאט לאט הכרתי עוד חברים ישראלים, יהודים וכן גם מקומיים. זה באמת כיף להכיר חברים חדשים אבל עדיין משהו חסר. פגשתי אנשים מדהימים, כמו משפחה באמת, אבל עדיין בחגים לבי נקרע. 

איפה המשפחה שלי?

אני זוכרת את הפסח הראשון שלנו פה. לפחות שלוש משפחות שונות שאלו אותי איפה אנחנו עושים את החג. זה חימם לי את הלב. באמת. אור היה בעבודה ואני עשיתי את החג עם מור וההורים של בעלה. זה לא אותו דבר. 

ליל הסדר היה נחמד מאוד, משפחה מקסימה שנתנה לי להרגיש בבית. אבל איפה המשפחה שלי? מתי מגיע השלב שאוכלים חסה מתחת לשולחן? לא הגעתי אפילו לשלב שאני מתעצבנת שאצלנו כשרים למהדרין וקוראים באמת את כל ההגדה, כי הם פשוט לא קראו את כל ההגדה. לחזור לישון לבד? שיכורה? אחרי ליל הסדר. זה למה הלבד הוא באמת לבד למרות כל האנשים שסבבו אותי. 

מבשלת
Little Creatures. Fremantale

בגולה חוגגים גם חג שני. לכל ערב חג יש שני ערבי חג. מורה מקסימה מבית הספר הזמינה אותי להצטרף אליהם לארוחת חג שני. התלבשתי יפה והלכתי. הגעתי בזמן והם כולם היו בבית כנסת עדיין, אבל האישה המארחת הייתה שם עם אמא שלה. 

נכנסתי כשאני בקושי יודעת את שמות המארחים. אמא שלה שאלה אותי המון שאלות: “מה את עושה פה, למה פרת’, איפה בעלך?”. היא סיפרה שהבן שלה גר בישראל. העניין הזה כל כך נפוץ פה. קודם כל, יש פה המון מהגרים. חלק מההורים של החברים שלי למשל, פשוט עברו לפה מכל מיני מקומות בלי ההורים שלהם. להרבה נשים בגיל של אמא שלי יש נכדים בישראל, כי הילדים שלהם עשו עלייה. עשו עלייה, הא? 

מה אני עושה פה?

המדינה משקיעה המון כסף כדי להעלות יהודים טובים לישראל ואנחנו הישראלים עוזבים? כשנפגשתי עם חברות לפני שעברתי, חברה אחת קראה לי יורדת. אמרתי לה שאני לא. היא אמרה לי שאני כן… לא יכולתי שיקראו לי ככה. אמרתי שאני אחזור. אבל אז מה? 

ככה זה אצלנו. אנשים מכל מדינה אחרת לא מרגישים רע לעזוב את מדינתם. משהו בלעזוב את ישראל מורכב יותר, כמו שאתם יודעים. יש לכם עוד איזה תיק על הגב, על הלב שאתם נושאים איתכם. הסבים שלי עשו את הדרך הארוכה, סיכנו חיים, סבתא שלי איבדה שני ילדים בדרך, והכל בשביל לבוא לארץ הקודש. אמא ואבא שלי היו בגרעין נח”ל שהקים את קיבוץ גרופית בערבה. 

ואנחנו? דור שלישי. קצת קשה אז עוזבים? כל פעם שהכרתי עוד ישראלים פה הייתי שמחה וקצת עצובה. יש הרבה ישראלים פה בפרת’ וזה בעצם נחשב קצת ביחס לכמות הישראלים במלבורן ובסידני. יש קבוצת פייסבוק של ישראלים באוסטרליה וניו-זילנד. כל הזמן מגיעים עוד ישראלים לאוסטרליה, הרבה נשואים, הרבה עם ילדים. הם מתעניינים, שואלים, מתייעצים ולרוב בסוף מגיעים. 

איך ייתכן שכל כך הרבה ישראלים עוזבים את ישראל? למרות שאני אחת מאותם ישראלים זה היה לי קשה לעיכול. כי אז עוד הבנתי שאוסטרליה זה כלום לעומת ארה”ב, ובעצם אנחנו כבר בכל מקום. לא מטיילים, חיים. 

אולי אלו ההורמונים

נחזור לעניין ערב החג. כל המשפחות הגיעו מבית הכנסת עם הילדים המתוקים, חגיגיים ויפים. ושוב, אנשים באים אלי עם המון שאלות. כי ככה זה, כבר אמרתי, זה ממש מעניין אחרים למה אתה פה. ברגע מסוים דמעות הציפו את גרוני ולא יכולתי יותר. הרגשתי שאם אני ממשיכה לדבר, אני בוכה מול כולם. אמרתי לחברתי סליחה ושאני הולכת. כמובן שזה היה רגע מאוד לא נעים להיעלם ככה. 

התקשרתי לאמא ובכיתי לה בהיסטריה. הילדים שם הזכירו לי את האחיינים שלי. שתי אחייניות ושני אחיינים מקסימים יש לי בארץ, בארוחות, בחגים. איפה הם שיתרוצצו סביבי? אמא הייתה אצל אחי. בשעון ישראל זה היה היום שאחרי ערב החג אבל זה חג, ואחי דתי, ולכן היא התחבאה עם הפלאפון כדי לדבר איתי. 
תסלחו לי על הבכיינות, אציין שהייתי בהריון כבר בפסח הזה ואולי אלו ההורמונים ואולי לא. כמו שאור אומר – “את היית רגשנית גם לפני”. 

לכל אחד יש משברים, כל אחד עובר את חווית ההגירה בצורה שונה. אני מודה שפגשתי אחלה אנשים. הרגשתי שבפרת’ אנשים שמחים להכיר ישראלים חדשים שמגיעים. החברות הישראליות שלי יכולות להזדהות עם הרבה תחושות שלי אבל יש דבר אחד שהן לא יבינו, להיות לבד שבוע שבוע כשאין לך משפחה פה. 

החוויות עוד מרובות אבל עד הפעם הבאה. 

הירשמו לניוזלטר