שם: מירית גנוד
גיל: 40
מקום מגורים: סיליקון ואלי
הכי מתגעגעת ל: תכף תגלו…

האנשים שהכי חסרים ברילוקיישן

בואו נדלג על המובן מאליו – הכי חסרים לנו ברילוקיישן הם המשפחה והחברים, אבל לא לשם כך התכנסנו כאן היום, אלא לדבר דווקא על הפחות מובן מאליו – האנשים שדוקא חשבתי שיהיה בסדר בלעדיהם והבנתי שאין להם תחליף אמריקאי ראוי.

אז מאיפה מתחילים?

המורה ליוגה

החסרון הכי מורגש. היו לי בארץ 2 מורות מדהימות ואהובות ליוגה במשך שנים, שלימדו אותי מה אני מסוגלת לעשות, ובעיקר מה אני לא. כשהגעתי לקליפורניה חברה שלי אמרה לי שאין לי מה לדאוג בעניין היוגה, כי. “יוגה זו דת פה”. פעם לפני שנים עשיתי סמינריון על דת ומדינה, מונח שמייצר אינסוף בעיות. גם דת ויוגה, מסתבר, זה ככה ככה.  בשיעור אחד המורה פתחה את השיעור בבקשה שנפנה לשכנינו למזרון ונכיר אותם, מה שנוגד את האמונה לפיה אני חיה – עזבו אותי בחייאתק, בקושי אני מעניינת את עצמי. בשיעור השני בישלו אותי כשחיממו את החדר למוות. בשיעור השלישי המורה חיבקה אותי בלי שום סיבה מוצדקת.

בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני צריכה להפסיק לחפש את מה שהיה לי בארץ ולהסתפק במה שיש כאן, בארץ האפשרויות הדי מייגעות בכל הנוגע ליוגה. אז יצא שבמקום הבלונדינית הקטנה עם הקול הדקיק שמפצירה בי “למצוא את המקום של האגן” או זו היצירתית שנוזפת בי “להבהב עם כף הרגל” אני עושה יוגה אצל מדריך די משעמם אבל חתיך עם נטייה להוריד חולצה באמצע השיעור. קורה. מתפשרים.

מדריך עם נטייה להוריד חולצה באמצע השיעור. קורה. מתפשרים.

המתדלק

נפתח בסיפור: בשנות ה – 20 שלי ניסיתי לתדלק פעם אחת בחיי. הפעם הזו הסתיימה בזה ששפכתי על הנעליים האהובות שלי דלק והרסתי אותן. מאז החלטתי – לא עוד. נכון, הייתי צריכה ללמוד. נכון, ידע הוא כוח. אבל יש ידע שאין לי כוח אליו, ותדלוק עצמי הוא דוגמא מצוינת. זה עבד לי מעולה עד שהגעתי לכאן וגיליתי שבארצות הברית אין מי שממלא את הפונקציה שנקראת מתדלק. נכון לרגע זה מי שמתדלק הוא החצי השני שלי, זה שמנסה לשכנע אותי לתדלק לבד ואני מסרבת. יש בעיות שעדיף לדחות מאשר לפתור.

תחושת הבדידות בכניסה לתחנת הדלק

השומר בבית הספר

יש לי חיבה לחניות אסורות. כזו אני, חיה על הקצה. כשגרנו ברעננה הייתי חונה באדום לבן ליד בית הספר, ורצה לאסוף את הילד. יום אחד השומר של בית הספר באקט של סולידריות אמר לי “יש פה פקח, צאי מהר, אני אעסיק אותו בינתיים”. ככה זה, כל ישראל ערבים זה לזה.

יומיים אחרי שהילדים התחילו את בית הספר הגעתי לאסוף אותם וחניתי ליד נקודת ההורדה והאיסוף של הילדים, איפה שכתוב no parking. השעה היתה 2 בצהריים ואף מכונית לא רצתה לאסוף או להוריד ילד בבית הספר, אז אפילו הרגשתי בסדר עם עצמי. והנה משום מקום ניגשת אליי מישהי שמעולם לא ראיתי, ואומרת לי” Hi, are you Omers mom?” והסבירה לי באריכות שחניתי במקום אסור ומה יקרה אם עוד מישהו ירצה לאסוף את הילד שלו (והרי השעה 2 בצהריים, יש לו רק עוד 70 מקומות חניה פנויים מסביב). אין לי ספק שאם היה שם פקח היא לא היתה מעסיקה אותו עד שאסיים.

אנשים שאומרים מה המצב וממשיכים ללכת בלי לשמוע את התשובה

כי ככה זה ישראלים. כשפוגשים מישהו שמכירים אבל הוא לא חבר, יש מנעד שנע בין התעלמות מוחלטת להמהום לא מחייב וחצי חיוך. בארצות הברית זה פחות מקובל מסתבר. כמות המידע הלא רלוונטי שאספתי במהלך שיחות הסרק שנפתחו איתי בעל כורחי ולא הצלחתי לצאת מהן היא לא סבירה בעליל. לדוגמא: הגברת ב social security מאמינה שכדי לתחזק זוגיות צריך לצאת לדייט שבועי ולדבר מיד אחרי כל מריבה, היא גדלה בצרפת אם זה משנה משהו. הבחור בג’קוזי סובל מפציעה בכתף ולא מתאמן כבר 4 חודשים. הג’ינסים כבר לא יושבים עליו אותו דבר וזה אף פעם לא קרה לו. הקופאית בהול פוד דיווחה על עומס חריג בסופשבוע של האלווין. האורזת בטארגט לא קראה את “יומנו של חנון” אבל ראתה את הסרט. היא בכלל פחות טיפוס של ספרים.

 

הם אפילו לא מחפשים אוזן קשבת, רק אוזן. הבעיה היא שעוד לא פיענחתי איך אני גורמת לכך שזו לא תהיה האוזן שלי.

כרגע חסרות לי שיחות בנות מילה אחת עד 3. אז אם מישהו מגיע מהארץ לאזור קליפורניה, רוצה לפגוש אותי, להגיד לי “היי, מה העניינים?” ולהמשיך ללכת בלי לחכות לתשובה, אני אשמח.

הירשמו לניוזלטר