שם: שני בוקר נאמן
גיל: 32
נשואה לאיתי ואמא של אלה וגאיה
מקום מגורים: אתונה
הכי מתגעגעת ל: משפחה חברים
חודש שאנחנו משפחה בבידוד, זה התחיל משבועיים. בהתחלה התחושה שלנו הייתה שזה עניין זמני ושנחזור במובן מסוים לשגרה.
לאט לאט, כמו עוד מדינות בעולם גם כאן החלו הגבלות בתנועה, סגירת בתי ספר/ גנים והנחיות נוספות.
לחיים בחו"ל בעת הזו יש משמעויות אחרות. תחושות המרחק והזרות הופכת לממשיות ומורגשות.
במצב של אי וודאות הנטייה שלנו היא לחפש אותה ואת זה הכי קל באזור המוכר.
הרבה דברים חדשים בתקופה הזו אבל אם יש משהו שהוא מוכר לנו יותר מהכל זה השיחות והתקשורת מרחוק.
כמעט 4 שנים שאנחנו גרים בחו"ל ושיחות האונליין זה לא דבר שחדש לנו.
האמת שתמיד היו לי רגשות מעורבים כלפי הדרך הזו.
מצד אחד זו האופציה שלנו לשמור על קשר וזה מדהים אבל מצד שני זה כמעט תמיד לא עבד טוב. כשהבנות היו בעניין הצד השני לא תמיד היה פנוי.
כשתיאמנו וקבענו לדבר לרוב משהו קרה: היינו בחוץ, במעלית, עם חברים, בדיוק לפני מקלחת, בדיוק הן לא רצו,בדיוק נרדמו,בדיוק בכו, בדיוק אבל בדיוק נכנסו למשחק משותף שלא בא לי לעצור.
המציאות החדשה שמאתגרת את ההורות שלנו שגם ככה מאותגרת מציבה אותנו אל מול קשיים, שינויים, התפתחויות ודילמות.
כעת, כששיחות הזום הפכו להיות האמצעי שלנו לתקשורת עם הקרובים אלינו יש בנו את הרצון שזה ישתלב עם השגרה החדשה ועם כמה שפחות עקבות.
לילדים זה לא דבר טבעי לנהל שיחות, להעביר רגשות ולשתף מהחוויות דרך המסך ואני מבינה את החשיבות הגבוהה שיש לזה אבל מצד שני, אנחנו בטח לא יכולים ללחוץ ולהתאכזב אם הילדים לא רוצים לקחת חלק.
ילדים שונים מגיבים בצורה שונה לאותו אירוע ויכול להיות שלאחד זה עובד ולאחר פחות.
לפעמים יש רצון מצד הילד, אך קושי באופן הביצוע והילד מרגיש ומביע תחושת פספוס.
אשתף בדרך אחת שאצלנו עובדת:
'שואו אנד טל' (Show&tell)
פעילות קבועה שעושים בגן ואפשר גם עם משפחה וחברים.
הרעיון פשוט.
כל ילד בוחר חפץ מהבית ומציג בפני החברים.
הפעילות הזו עברה למתכונת אונליין בקבוצה קטנה.
הפכתי להיות צופה מהצד. ומה גיליתי?
האקט הפשוט הזה גורם לכל ילד שיושב מול המסך להרגיש שהוא אהוב, נחוץ ויכול.
גם אם הוא לא מדבר כי הוא מתבייש וגם אם אחד ההורים מהצד מתווכים את הסיטואציה. החפץ שהם מביאים עוזר להם להתגבר על הסיטואציה הזרה והלא מוכרת הזו. ב-2 דקות בלבד כל ילד מרגיש שהוא יכול ,מסוגל, בעל ערך ושווה. בזמן הזה הוא מקבל תשומת לב אישית ומשמעות. עצם בחירת החפץ מאפשרת לכל אחד לבטא את הכישרון האישי שלו
ויש לי עוד כמה טיפים:
*קבוצה קטנה/אחד על אחד
*בקבוצה גדולה שמישהו אחד ינהל
*תכנון – הספונטניות פחות עובדת
*מחשב ולא בנייד
*להתמקם באזור שלא עמוס בגירויים.
*הקלטה של שיר/סיפור ולהראות לילד בזמן שמתאים לו.
הכי חשוב – להיות קשובים לילד. שיחות האונליין הן לא חובה, זה נחמד למי שרוצה אבל זה לא יחסר לילד שלא מעוניין.


לקריאה נוספת בנושא: התרבות היפנית בימי הקורונה