תפריט

שם: שני בוקר נאמן
גיל: 32

נשואה לאיתי ואמא של אלה וגאיה

מקום מגורים: אתונה
הכי מתגעגעת ל: משפחה חברים 

הרהורים על החזרה לארץ

אוטוטו חוזרים.

אנחנו מלאים בתחושות ומתחילים להיפרד מכל מה שאנחנו מכירים. הגענו לפה זוג פלוס תינוקת, אפשר לקרוא לזה רווקים.

אנחנו חוזרים משפחה עם חוויות, סגנון חיים, סדר יום ומציאות שהיא שלנו. ההחזרה לארץ אפילו יותר מאתגרת מהעזיבה. כשהגענו לכאן ארזנו את עצמינו. עכשיו אנחנו אורזים משפחה.

 

עוד עשרה חודשים, אוגוסט 2020 וכל הארגזים יחכו מסודרים למובילים שיגיעו ויעמיסו ארגז ארגז למכולה. ראינו לא מעט עושים זאת לפנינו אז אנחנו יודעים איך זה נראה אבל אין לנו מושג איך זה מרגיש.. החזרה לארץ בעיקר מלחיצה. זה לחזור לשגרת העבודה, חדשות בגל”צ כל שעה, הפקקים בכבישים, העומס ברכבת, אלימות בגנים ובמשפחה, אפילו לא מצליחים להחליף ממשלה כבר בפעם השנייה, חופשת לידה של ארבעה חודשים ויאללה תחזרי לעבודה וכמובן, גם יוקר המחייה.

פה התרגלנו לחיים טובים מדי. כי ביוון הקצב אחר. נכון, אנחנו פחות מתעסקים במשבר הכלכלי ובשחיתות השלטונית אבל גם היוונים לא, הם פשוט כאלה, רגועים יותר. לא ממהרים, לא לחוצים, מתנהלים מחופשה לחופשה. בקריסמיס כולם בווילג’, ביולי-אוגוסט כולם באיים וזה לא משנה אם יש להם עסקים והם בחודשים האלו קצת מפסידים.

הזמן פה והקצב גרמו לנו להתחיל לחשוב, לנסות להבין לאן אנחנו חוזרים. אנחנו ממש רוצים לצאת מהלופ לא רוצים להשתגע ולהשתעבד. המחשבות מתחילות לרוץ. אולי נעלה לאיזה מושב או קיבוץ בצפון (כי בדרום מפגיזים ובמרכז זה רק לעשירים) נבנה לנו צימר נחמד, נעביר סדנאות בחצר, לא נעמוד בפקקים ולא נתחייב לערבי שישי שבוע-שבוע אצל ההורים “כי אנחנו רחוקים”. במחיר של בית אחד עם משכנתא גבוהה נוכל לקנות צמוד קרקע עם נוף להרים ועוד איזה משהו קטן להשקעה. מה הבעיה?



 

כבר כמה חודשים שמתנהל פה סיעור מוחות, אני באזימוט לכיוון אחד, צפון, רחוק, גבוה, רגוע. כל היום מפנטזת על הילדות רצות יחפות במרחבים הפתוחים, אני רוצה לצעוד איתן ברגל לגנים, קצב החיים בקצב הנחלים הזורמים, פחות הוצאות, מעט נסיעות. אני קוראת עלונים מתייעצת עם המזכירים, יודעת מהן היתרונות והחסרונות של חיים ליד הרפת לעומת צמוד לשבילים, בודקת דירות, עסקאות, השקעות וגנים. וחושבת שזהו, אנחנו הולכים לעשות את זה, לשבור את החומה, לנפץ כל דעה קדומה, ממש התחלה של מהפכה.

הרעיון התחיל לקרום עור וגידים, והחלטתי להתקשר לכמה אנשים אמיצים. כאלו שעשו את הצעד לפנינו.

לשאול שאלות מהותיות על שגרת החיים. מה יש שם חוץ מהנוף להרים? איפה עושים קניות? איפה הרופאים? לאן יוצאים לבלות? איך הגנים? ומה קורה אם נתקעים באמצע הלילה בלי חלב או לחם לכריכים?

לאט לאט זורמת אלינו האינפורמציה, מסתבר שנפתחו לאחרונה כמה ברים בקיבוצים ובשביל כל שאר הסידורים כמו קניות, רופאים,  ביורוקרטיה וטפסים נוסעים לערים מסביב. 

אבל איך מוצאים תעסוקה בצפון? ומה עושים במצב חירום אם רופא נמצא במרחק של חצי שעה נסיעה? ומה עם הופעה, הצגה, או איזו מסעדה טובה?

אוטוטו חוזרים, ובנתיים עדיין חושבים. איך אפשר לעשות שיהיה קצת אחרת. בסה”כ אנחנו  רוצים לחזור לארץ למשפחה ולחברים, לכל מה שאנחנו מכירים, התגעגענו קצת אנחנו מודים. אבל אם אפשר להתמקם באיזה פינה שקטה ורגועה, לשחזר קצת משהו מהקצב היווני שכל כך אהבנו. ואם אפשר רק בבקשה שזה יהיה קרוב לכביש 6 או לתחנת רכבת, ואם אפשר גם את הרפואה הכי נחשבת וגם בבקשה בבקשה איזה בית קפה בפינה.

הירשמו לניוזלטר