תפריט

שם: מורי פטרסון
גיל: 34
מקום מגורים: צפון קרולינה 
הכי מתגעגעת ל: משפחה, חברים והאוכל בישראל

התאקלמות על קצה המזלג

אמריקה האמיתית

עזבתי את הארץ בקיץ של 2008  ובאביב עוד עבדתי בסוכנות נסיעות בתל אביב, על הים.

המנהלת, שגרה שנתיים בניו יורק, ניסתה להכין אותי למעבר: “צפון קרוליינה זו אמריקה האמיתית, לא הערים הגדולות.”

זה היה משפט שאמרה ולימים הוכח כנכון.

 היא גם סיפרה לי על איך אמריקאים מתחשבנים על כל שקל. או פני. מה שהוכח כהצהרה גורפת ולא נכונה.

 

בדרך מהשדה לדירה של מייקל המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היא כמה שירוק פה ואז נרדמתי לשאר הדרך.

שעה נסיעה דרומה מעיר הבירה, לעיירה מתוקה וישנונית: סאות’רן פיינס – דאון טאון קטן עם חנויות מקומיות, סוכניות רכב בכל פינה ואינספור עצי אורן.

 

כולם אומרים שלום ומה נשמע ברחוב, או בכל מקום. זה תפס אותי לא מוכנה בהתחלה, לא ידעתי מה לענות וגמגמתי משהו חזרה.

זה בסדר, לימים למדתי שהם לא רוצים תשובה.

הנימוס הדרומי הוא משהו שלקח לי שנים להתרגל אליו. נימוס שבא בטבעיות אבל בדרך כלל לא כן ולא אכפתי, נימוס שמתחבא מאחוריו חוסר עניין כמעט מוחלט – אבל אף פעם לא ישר בפנים, תמיד מאחורי הנהון מחויך ויד על הכתף. 

 

בישראל היינו יוצאים אחרי העבודה, לקפה או סרט או מה שלא יהיה. גם ביום ההולדת האחרון שחגגתי בארץ ישבו איתי בשולחן במסעדה בעיקר בנות מהעבודה. 

במקום העבודה הראשון שלי בצפון קרוליינה קראתי למישהו שעבד איתי “מותק”. וואלה, נפלט. חטפתי צעקות.

במקום העבודה הנוכחי מזהירים מראש לא להשתמש בביטויי חיבה כי זה עלול לגרום לאדם שמולך להרגיש קטן וחסר משמעות. גם לכנות יש את ההשפעה הזו על אנשים פה, כנראה. ושלא תעזי להשוות את איך שדברים מתנהלים מאיפה שאת לאיך שפה, כי זה עלול לפגוע באגו האמריקאי. אבל אף אחד לא הזהיר אותי.

יצאתי סנובית? אולי כי אמרתי בתמימותי שבישראל היה לי ביטוח רפואי כמעט בחינם. או שהאוכל שאני רגילה אליו מכיל הרבה פחות שומן/שמן, או שבארץ העבודה שילמה לי נסיעות, או משהו בסגנון.

 

מייקל אומר שבגלל זה הוא בחר בי כי אני אומרת מה שעולה  לי לראש (וגם בגלל שכל הבנות פה נראות פחות או יותר אותו דבר וזה משעמם). בפועל, אנשים פה מחבבים את הגישה הישירה (“תגידי את זה כמו שזה”) אבל זה לא באמת משהו שרובם מסוגלים להתמודד איתו.

בשלושת העבודות הראשונות שלי בצפון קרוליינה תפסתי את האדם שמעליי משקר לי בפנים. לפעמים יותר מפעם אחת. אז, זה היה כמעט טראומתי. עכשיו זה מצחיק, בגלל שהמונח הרווח כשאמרת משהו שהתגלה כטעות תמימה הוא “אופס.שיקרתי.”

היום, אני שומעת את המונח הזה מאחיות בבית החולים שאני עובדת בו, ועמוק בפנים עדיין לא מאשרת את בחירת המילים.

אני מחשיבה את עצמי כאדם שמסוגל להסתגל למקום חדש לא רע בכלל. בצפון קרוליינה אימצתי את האוכל המקומי תיקתק ואי הכשרות לא הטרידה אותי בכלל. בבוקר הראשון ניסיתי “ביסקיט” -לחמניה קטנה ופריכה שעשויה מבצק שמכיל המון חלב – שהוא יותר חמאה נוזלית מחלב. בתוך הביסקיט בד”כ איזושהי וריאציה של חזיר ואולי ביצה וגבינת צ’דר אם הוא מושקע.

 

בפעם הראשונה שפגשתי את אבא של מייקל הלכנו לארוחת צהריים ביחד. מייקל שאל אם אני רוצה ברביקיו ולא ממש הבנתי מה הוא רצה מהחיים שלי עם השאלה הזאת. שאלתי אם יש עוף ובסוף קיבלתי חזה עוף עם עצמות. בתוך תוכי רציתי איזה שווארמה או לפחות שניצל סביר. היום הוא מתגאה שאשתו הישראלית מכינה את הברביקיו הכי טעים שיש – חלציים של חזיר מבושלים בבישול איטי עם חומץ ותבלינים ואז נפרסים או “נמשכים” עם מזלגות. לפי הרוטב שמוסיפים לפני ההגשה אפשר לנחש מאיפה אתה בצפון קרוליינה. אם הוא חריף על בסיס חומץ – מהמזרח  ואם הוא סמיך ומתוק – ממערב המדינה.

 

בצפון קרוליינה מטגנים הכל, מטבלים ירקות מבושלים למוות עם שומן חזיר ומפזרים על הכל (במיוחד על צ’יפס) בייקון וגבינת צ’דר. על סלט, חוץ מבייקון וגבינה, נוספות ערימות של רוטב וקרוטונים לרמה שהירקות נהפכים למיעוט לפעמים.

בעבודה, אני המוזרה שאוכלת מלפפון ועגבנייה חתוכים: “זה נראה יפה אבל אני לא יכולה לאכול ירקות סתם ככה”, “מה לכל הרוחות את אוכלת”. על חלווה לנשנוש הם אומרים: “ציפיתי לשוקולד, זה ממש ממש מוזר”.

 

אחרי שבע שנים באותו משרד כבר התרגלו אלי ולמדו לאהוב את השונות והמוזרות, אז בינתיים אני מרשה לעצמי בזהירות להיות ישראלית מצויה (כמעט) בין ארבעת הקירות של המשרד שבו אני עובדת. להגיד מה שבא לי, לקלל כשנמאס, ולאכול אוכל מוזר. כל עוד אני מצליחה להצחיק את החבר’ה על בסיס יום יומי ומביאה להם שוקולדים מביקורים בישראל פעם בשנה, הם מרוצים.

שבוע 39
הירשמו לניוזלטר