שם: דניאל שומר
מקום מגורים: פנמה
הכי מתגעגעת ל: ילדיי שנשארו בישראל, החיים התל אביבים, ביקורים בירושלים ואווירת שישי אחה"צ
פנמה עדיין בהסגר, כבר כ 150 יום בעת כתיבת בלוג זה, ולמרות שעד לפני חודשיים נראה שהמצב משתפר, הוא רק החמיר מאד.
מדינה כה קטנה שרק לפני מספר שבועות אף תפסה את אחד המקומות הראשונים בעולם בכמות מקרים חדשים ליום יחסית לכמות התושבים וכבר חודשיים שבכל שעה נפטר אדם מקורונה.
למרבה הצער התרגלנו למספרים הגבוהים שכבר חודשיים כמעט ואינם משתנים לטובה.
מדינה יפה, נופים טרופיים משגעים שתופסים את העין והלב ממבט ראשון.
הצבעים מרהיבים, רק כאן פגשתי צבע ירוק כה עוצמתי נשפך מההרים ומתמזג עם לגונות כחולות.
הצבעים הססגוניים של בדי המולות, אותן יצירות עבודת יד מדהימות של הילידים המקומיים שכיום מעטרות אפילו את מסכות הפנים.
עצי מנגו וקוקוס גדלים בכל מטר גם בעיר, מנסים ללא הצלחה להתחרות בגובהם של מאות גורדי שחקים הפזורים לאורך המפרץ.
להקות של עשרות תוכים ירוקים שעוברים בחטף וברעש גדול בין עצים לחוטי חשמל הן דבר שבשגרה וכבר 5 חודשים שפיסה מן הנוף הזה מביטה אליי דרך החלון של הסלון.
הנוף שמתחלף לו באופן קיצוני במהלך היום הפך להיות מן ראי לנפש, לעיתים רגוע ומעודד ולעיתים סוער וחשוך, חלון עם פיסת שמים מדהימים שכבר 5 חודשים אני מצלם באופן יומי, מתעקש לקעקע את הסגר הלא שפוי והנוף הכה הפכפך, בדיוק כמו מצב הרוח בתקופה זו.
מדינה מיוחדת עם הרבה קסם, אך עדיין מדינת עולם שלישי והמשבר הנוכחי הציף באופן קיצוני ומהיר מאד את כל הבעיות שבתקופה רגילה, מקומיים כמו זרים, מנסים לטאטא הצידה לדחות ולהדחיק.
רשויות שמציגות קושי גדול בהערכות לוגיסטית וניתוחי מצב, חוסר יכולת תכנון ומעט מאד מיידע לציבור.
"השארו בבית, חטאו היטב את הרכב, גם את המצרכים מהסופר והסירו מיד את הבגדים בכניסה לביתכם", זו המנטרה היחידה שחוזרת על עצמה עשרות פעמים ביום במדיות השונות.
השילוב של 150 יום בהסגר, חוסר מיידע מהרשויות, מחאה של צוותים רפואיים ומספרים שלא יורדים רק מעלה עוד יותר את סף החשש והפחד מפני מה שמחכה מחוץ לדלת.
הציבור מחכה, ללא מחאה ולא ברור למה.
אומנם יש ביקורת קשה וסוערת אך זו בעיקר במדיה וברשתות החבריות, הרחובות עצמם שקטים.
מפעם לפעם יש מחאה של צוות בית חולים זה או אחר שיצא להפגין על חוסר בציוד או ישוב קטן ומרוחק שתושביו חסרי היכולת מוחים שלא קיבלו את 100 הדולר דמי הסיוע החודשי שהובטח שגם כך אינו מספיק ליותר ממספר ימים.
מצב מוזר ללא ספק ורבים שואלים אותי בארץ כיצד ייתכן שלמרות שאנו תחת סגר כה ממושך ואגרסיבי עדיין המצב כאן כה חמור והתשובה יחסית פשוטה.
מלבד החולשה הבולטת של הרשויות בניהול המשבר, המשבר גם הציף את הפער הכלכלי האדיר שיש במדינות עולם שלישי שהופך את הסגר הממושך לאיום קיומי אמיתי למיליוני אנשים.
מעל ל 60% מהאוכלוסיה מוגדרים כאן כמי שמתקיימים מעבודות לא רשמיות, רבים מהם מתגוררים בשכונות עוני או בתנאי מחייה ובצפיפות קשים ולכן בחלוף החודש הראשון להסגר הם החלו לצאת לרחובות לחפש אוכל או עבודה מזדמנת.
בגלל ההסגר הממשלה ניסתה לתמוך בהם במזון ומעט (ממש מעט) כסף אך זה לא ממש הצליח.
מול שכבה חלשה זו עומדת השכבה המובילה כלכלית, אליה גם שייכים רבים מהקהילה היהודית, הם המעסיקים הגדולים במשק ובעלי הממון שמאז שהחל ההסגר והמחלקים את זמנם בין בתי החוף המרוחקים לבין דירות השרד בעיר מוקפים בצוות עובדים שלם.
בין שתי שכבות דומיננטיות אלה נמצאת שכבה קטנה ודי שברירית של מעמד הביניים.
שכבה המורכבת משכירים או בעלי עסקים קטנים שבגלל ההסגר יושבים סגורים בבית כבר 5 חודשים ומחכים לנס או שמישהו יחליט כבר משהו.
למזלי הרב החברה בה אני עובד העבירה אותנו כבר מהיום הראשון ובאופן מהיר ויעיל לעבודה מהבית אבל מאות חברות ועסקים נאלצו להקפיא חוזים למאות אלפי עובדים.
ומה כולם עושים בינתיים? נראה שכבר 5 חודשים כולם מוכרים לכולם וקונים מכולם והכל ברשתות החברתיות.
כמדינת עולם שלישי, גם בתקופות רגילות ובגלל שהשכר במשק נחשב לנמוך, די נפוץ שמעמד השכירים מחזיק מקור הכנסה צדדי נוסף.
במקרים רבים מדובר בעסק צדדי קטן או מכירה של מוצרים, מזון וכד' לקולגות או למעגל מכרים כמקור הכנסה אפילו קטן בנוסף למשכורת.
ונדמה שתקופת ההסגר הביאה לפריחה חסרת תקדים בסוג זה של מכירה חברתית של הכל מהכל מכולם לכולם.
הרשתות החברתיות מופצצות בהצעות מכל הבא ליד החל ממוצרי מיגון וטיהור אך גם של מזון, ביגוד וריהוט וגם משעשע למדי לראות כיצד המשבר הצמיח "מומחי רשת" של אלה שהפכו למומחים או מרצים ברשת להתמודדות במשברים, ניהול זמן וכדו', מדינה בה ישיבה שמתחילה בשעה איחור זה עניין של מסורת.
החנויות כולן סגורות ומסעדות ובתי קפה פתוחים רק למשלוחים ולכן עסקי המשלוחים בפריחת שיא ואפילו האפשרות לשלם באשראי או באופן מקוון נהיה מקובל באופן שלא היה כמוהו לפני 5 חודשים.
אפילו חנויות הפארם והמשקאות מוכרות מזון כי רק חנויות מזון ותרופות פתוחות והמסר המרכזי די ברור.
שב בבית, אל תזוז ותזמין, הקלוריות ומנהל הבנק יחכו ל 2021.
הסגר הממושך וחוסר הוודאות, גרמו גם לכך שלפני מספר חודשים החל גל עזיבה של מאות אזרחים זרים שמתגורים ועובדים בפנמה ובינהם גם עשרות רבות של ישראלים.
רבים מהם שכירים לאחר חודשים ללא משכורת ואחרים שסיפרו על התמודדות קשה עם הסגר כה ממושך במיוחד עבור הילדים.
לפני כחודשיים ומכיוון ששדה התעופה סגור כבר חודשים רבים, אף הצליחו לארגן טיסת אלעל ראשונה והיסטורית שכן הייתה ישירה מפנמה לישראל ומיותר לציין שברגע שנודע שמתארגנת טיסה כזו, הקהילה הישראלית הייתה כמרקחה.
יחד עם עשרות רבות של ישראלים וגם יהודים מהקהילה החלנו בהתלבטות משותפת באם לעלות על הטיסה או לא.
טיסה שהיא כרטיס בכיון אחד, לרבים מדובר בעזיבת דירה או אולי מקום עבודה אם זה עדיין פעיל, וכל זה בטווח זמן קצר יחסית ומבלי לדעת באם ומתי בכלל ניתן יהיה לחזור.
מבירורים ראשונים מול השגרירות גם הבנו שלא יהיה פשוט להשיג אישור כניסה לישראל למי שאינו ישראלי ולא יכולתי שלא לחשוב שזו בדיוק ההרגשה של להמצא בין הפטיש לסדן.
מסיבות שונות בסופו של דבר לא טסנו אך ההתלבטות עולה כמעט בכל פעם שאנו שומעים ששוב יוצאות טיסות הומניטריות ועליהן גם ישראלים לא מעטים.
עם חלוף הזמן, הטקסטים הגועשים בקבוצות הוואטסאפ שנוצרו לפני הטיסות כמו בתי המגורים הגבוהים שבחלון, הפכו להיות שקטים וחשוכים.
ההתלבטות והחששות שלנו רק גברו כאשר לפני כחודש גברת קורונה הגיעה אלינו לביקור בית.
למרות שאנו כמו רבים וטובים כאן מקפידים מאד על ההנחיות של משרד הבריאות לגבי החיטוי והניקוי בכניסה אל הבית ולמרות זאת הקורונה תפסה את זוגתי כנראה באיזה משרד ממשלתי אליו הייתה צריכה ללכת.
זה החל במה שנראה כמו שפעת קלה אך לאחר מספר ימים הבדיקה הגיעה חיובית.
אז לא הספיק הלחץ של 150 יום הסגר, עכשיו נוספו חששות אמיתיים ומיד עברנו להפרדה בתוך הבית, אשתי בחדר משלה ואני והצוציקית בת השנתיים בחלק השני של הדירה.
בחוץ ההסגר ובבית בבידוד מי לא אוהב אתגרים חדשים. ימים לא פשוטים בכלל במהלכם ובאופן לא מפתיע אבל די מאכזב נוכחנו לדעת שלמרות המצב, משרד הבריאות כאן אינו מייעץ ואינו מנחה מה עושים במצב החדש, אפילו בדיקות לבת השנתיים ולי לא הסכימו לעשות. מי שכן עזרו לנו בהכוונה היו בעיקר המשפחה בארץ מול רופאים ישראלים שגם שללו מכל וכל את מגוון "העצות" שקיבלנו כאן מכל מיני גורמים כאלה ואחרים.
או כמו שאמרה לנו רופאה מהארץ "סביר שלא יעזור אבל לפחות לאשתך לא יהיה תולעים…" לאחר ששאלנו לגבי תרופה נגד טפילים שמשום מה החלו לחלק באופן נרחב ביבשת לחולי קורונה קלים.
אני חייב לציין לטובה את ההנהלה של החברה בה אני עובד שלמרות שאנו אלפי עובדים, הראו יחס אישי והקפידו להתקשר באופן יומי, להתעניין בשלומנו ולהציע כל סיוע שצריך.
למזלנו המחלה הייתה בגרסתא היחסית קלה ולמעשה בשלב מסוים אפילו התחלתי לחשוד שאשתי זייפה את התוצאות רק כדי לקחת חופש קטן מאיתנו.
בקשות לאוכל בשעות הקטנות של הלילה או תלונות בדבר מחסור בתיבול זה או אחר….אבל הרי אמרה לי שאיבדה את חוש הטעם והריח.
עברנו עלינו 14 ימים של בידוד, חלון עם שמיים שחורים באמצע היום, אני והקטנה אחד על אחד, בין בישולים (מסתבר שאני יכול לבשל…ואו), נקיונות ללא הפסקה ובת השנתיים שמנהלת אותי ואת המצב.
היה די מצחיק וקצת עצוב לראות אותה עומדת בצד השני של המסדרון מתבוננת באמא לוקחת את האוכל המונח ליד הדלת ומיד פוקדת עליה, "סגרי את הדלת".
150 יום בהסגר לא הגיוני וחסר תועלת בעליל.
אני רואה בארץ וגם לעיתים בעולם, את גלי ההפגנות הבלתי פוסק ודי נדהם לראות כמה כאן זה שונה.
חברים מקומיים מסבירים לי שזה קשור לתרבות המקומית וכן כביטוי ליחסו של השלטון מול האזרחים שמרגיל אותם לצייטנות מחד ולחוסר מידע מאידך, אך כאשר זה גם משולב בסדרה קבועה וחוזרת של פרופגנדה מושקעת הקוראת לציבור לשבת בבית ולחטא כל דבר, לא ניתן שלא להסיק מסקנות נוספות.
כאשר המחלה ממותגת כאיום קיומי שתלוי בעיקר בכל אחד ואחת מאיתנו, למי יש ראש וזמן להתלונן על כלכלה, רעב ושחיתות.
עם סגירת הבלוג הזה התבשרנו שהחל משבוע הבא, הרשויות מאפשרות פתיחה מצומצת של מספר עסקים בעיקר מספרות (?), סוכניות למכירת רכב (??) איסוף מוצרים מחנויות ברכישה מקוונת בלבד וכן פתיחה מחדש של פרויקטים הנדסיים ובינהם הפרויקט אותו אני מנהל בשדה התעופה. עדיין הודגש שהסגר עצמו ממשיך!! ובשלב זה עדיין ללא תאריך סיום.
כלומר יציאה שלא לשם עבודה מותרת עדיין יומיים בשבוע לגברים ושלושה ימים בנפרד לנשים, כך שמי שרוצה ללכת להסתפר צריכה לעשות זאת ביום שמותר לה לצאתף לפי ת.ז ורק לשעתיים…..ועוצר הלילה וסופי השבוע ממשיך ללא תאריך סיום.
לא מפתיע שזה כבר הציף את הרשתות בממים מצחיקים. אני מאד מקווה שהפעם התוצאות תהיינה שונות כי בפעם האחרונה שניסו לפתוח כך את המשק, לפני 3 חודשים, כמות החולים והמתים רק השלישה את עצמה מה שהביא למצב החמור בו פנמה נמצאת כיום.
אנו כבר שבועיים אחרי הבידוד הפרטי שלנו, אחרי התשובות השליליות, חוזרים לשגרת ההסגר בבית וממשיכים לחפש טיסות הומניטריות, מביטים אל הנוף כמהופנטים ומחכים לאתגר הבא…
אף מילה על הבן שפתאום התבגר ברגע והתגייס לפני שבוע.
