שם: דניאל שומר
מקום מגורים: פנמה
הכי מתגעגעת ל: ילדיי שנשארו בישראל, החיים התל אביבים, ביקורים בירושלים ואווירת שישי אחה”צ

אז איך אתם חוגגים את קריסמס?

שוב התקופה הזו בסוף השנה בפנמה, התחושה החוזרת שאופפת את כולם, אופורייה ואשלייה שהכל נראה ומרגיש יפה יותר, התחושה הזו שמתחילה כבר מאמצע חודש נובמבר ואשר חולפת רק מספר ימים לאחר תום החגיגות של השנה האזרחית החדשה.

חודשיים שלמים בהן רחובות, חנויות, מרכזי קניות ומבואות הבתים כולם מקושטים בשלל אורות מנצנצים ומכל מקום בוקעת המוזיקה המוכרת בלופים אין סופיים ורק משלימה את התחושה הקצת ילדותית הזו.

אני מכנה תקופה זו בשנה “תקופת דיסני לנד”, האשליה לרגע שחשים בעת הביקור בפארק דיסני אבל לחודשיים שלמים.

מי אמר גרינץ?

הרחובות המקושטים

וכישראלי התקופה הזו מביאה איתה מצבים חדשים ולעיתים די משעשעים.

כעובד הישראלי/יהודי היחיד בחברה בה יש כ 2500 עובדים ורק בסניף בפנמה, כנציג הלא רשמי של העם היהודי, יחיד מול רבים, האחריות היא גדולה….

 

“אז איך אתם חוגגים את קריסמס?” כבר התרגלתי לתדהמה שמגיעה בהמשך כאשר אני מסביר שישו אינו חלק מהמסורת היהודית ושחג החנוכה אינו קשור.

בהתחלה אכן לא היה פשוט, שכן החיים בישראל לא ממש מכינים אותך לשאלות כאלה ועוד פחות למי שגדל כמוני בחינוך הממלכתי דתי בו כלל אסור להזכיר את שמו של ישו.

אבל מאז שהתחלתי לעבוד בפנמה, מדינה שרוב תושביה נוצרים קתולים כמו בכל המדינות באמל”ט, נחשפתי באמצעות חבריי לעבודה לדת הנוצרית וגם למדתי ושכללתי את יכולתי להסביר את ההבדלים בין הדתות, למצוא את המשותף ואף למצוא לא מעט קשרים והקבלות בין החגים שלנו ושלהם.

היה או לא היה, כולם מסכימים

שישו בסופו של דבר נולד וחי כיהודי וניתן למצוא לא מעט מנהגים בנצרות שדי ברור שהגיעו מהמקור היהודי.

החיים במדינה לאטינית נוצרית קתולית הציגו לי תמונה שונה בכל הקשור לתפיסת האלוהים ואמונה בכלל. במרכז ודרום אמריקה האמונה באל אינה קשורה לעובדת היותו של אדם דתי או מסורתי או אפילו חילוני.

האמונה באלוהים ובישו הוא אינו עניין של בחירה אלא אמת מוחלטת המשולבת בכל רבדי החיים.

רחובות, כנסיות ובנינים שנקראים “בית אל”, נצרת” “בית ישראל” הם שמות נפוצים. בכל פעוטון ובכל כיתה השמות חואן (יוחנן), חוזה (יוסף), רפאל, גבריאל, עבדיאל ואפילו כאלב (ההוא מהתנ”ך… בן יפונה) הם עדיין השמות הנפוצים יותר.

החל מברכת בוקר טוב, ימי הולדת ועוד, רוב האיחולים והברכות ישולבו בשמו של האלוהים ואפילו די נפוץ לשמוע עובד מספר שבזכות האל הצליח לסיים את המשימה בהצלחה.

לך תמודד עם זה כאשר אתה מגיע ממדינה בה שילוב במשפט של האותיות “ד” ו “ת” ביחד נחשד כניסיון להדתה.

כמובן שבתקופת החגים בפנמה, נושא הדת מקבל חיזוק נוסף באמצעות עשרות סרטים וטלה-נובלות בטלויזיה העוסקות כולן בתקופה התנ”ך מה שמביא למצבים ושאלות די משעשעות. אולי בגלל המרחק מישראל אולי בגלל העדר יידע והשכלה בנושא, מרבית האנשים בהם פגשתי בפנמה אינם יודעים היכן נמצאת ישראל או ירושלים ואפילו אינם יודעים שיש קשר בין שתיים אלה.

כאשר מרבית הידע המקומי על ישראל או כמו שהיא מכונה בספרדית “הארץ הקדושה” מגיע במקרה הטוב מלימודי הברית החדשה ובמקרה הרע מטלנובלות תקופתיות, התגובה הראשונה היא די שוק כאשר אני מספר שאני יהודי ישראלי שכן אני נראה להם שונה מאד ממה שהם מדמיינים או רואים במדיות האלה. זו הסיבה שרבים מאד נדהמים כאשר אני מספר שאנו לא חוגגים את החגים הנוצרים שכן הסרטים והטלנובלות מציגות את חייו של ישו בארץ ישראל ולכן ההנחה הרווחת היא שהיהודים גם מאמינים בישו.

המשפחה בפנמה

מי שיודעים קצת יותר אך מהווים אתגר אפילו מורכב יותר הם הנוצרים האנווגליסטים שמהווים בפנמה חלק גדול מאד מהאוכלוסיה.

לא מעט פעמים מצאתי עצמי בשיחות מעט מוזרות עד תמוהות לאחר שסיפרתי שאני מישראל שכן האנוונגלטסים מאמינים באמונה שלמה שאנו בני האלוהים והעם הנבחר, עם כל המשתמש מכך.

עד היום אני נתקל בהבעות חוסר אמון כאשר אני נשאל ומספר שיש כיום חלק גדול בין היהודים שאינו מאמין באלוהים.

לפני מספר שנים הוזמנתי לפגישה והרצאה מול קהילה אוונגליסטית שנותנת מסגרת חינוכית משלימה לאלפי ילדים משכבות מצוקה והמסגרת הדתית מהווה חלק מהותי מכך.

כאשר נכנסתי ראש הקהילה הודה לי מאד והסביר לשומעים שהם מדריכי הנוער שאני נשלחתי אליהם מטעם האל.

מיותר לציין שכל השאלות שנשאלתי עסקו בנושאי מנהגי דת ושמירת מצוות לפי היהדות…אז החינוך הממלכתי דתי השתלם בסופו של דבר.

נוסיף לכך שהקהילה היהודית בפנמה היא קהילה דתית חרדית ברובה והמקומיים מניחים שכל היהודים בעולם לרבות בישראל נוהגים באופן זהה וכאשר אני נשאל ומסביר את המציאות הישראלית (קשה מאד שכן אין באף שפה תרגום או הסבר הולם לביטויים הגרועים האלה של “דתי” או “חילוני” בסגנון הישראלי) ולא מעט אני נתקל בתדהמה ואפילו מה שנראה כמו אכזבה מצד השומעים כאשר אני מספר על המחלוקות בחברה הישראלית בנושא זה.

אנו כישראלים רגילים לצחוק על הכל וכמעט ללא מגבלות אם זה פוליטיקה, עדות והגירה ואפילו על הדת והמסורת.

תוכניות הומור וסאטירה כמו “היהודים באים”, או “ארץ נהדרת” חוצות בכל פעם מחדש גבולות חדשים של הומור אך כאן בפנמה למדתי על בשרי שיש נושאים שלא צוחקים עליהם.

במדינות קאתוליות האמונה והדת הם נושאים רציניים ללא פשרות ומאד לא מקובל ללעוג או לצחוק בנושאים אלה שלא לדבר ש”הדתה” הוא אורח החיים הקבוע והמקובל.

הבנתי את טעותי בדיעבד לאחר שהצגתי לצוות שעובד איתי מערכונים מתורגמים שמצאתי של היהודים באים או ארץ נהדרת.

 אף מערכון לא הוציא אפילו בדל צחוק קטן, יותר נכון קצת הלם והרבה שאלות.

אחד מאנשי הצוות אף הסביר לי שלמרות שכבר מכירים אותי היטב ואת התפיסות והמחלוקות שהצגתי להם בנושא הדת בישראל כיום,  לפי החינוך שהם קיבלו משה לא יכול להיות נושא לצחוק….הפנמתי ואני ממשיך לראות היהודים באים אבל הפעם לבד.

אז אנו לא חוגגים את קריסמס אני מסביר, וכבר יודע שזה יביא עוד הרבה שאלות נוספות בנוגע לישו, יהדות ומסורת שגם עליהן אני עונה ואפילו בהרחבה.

מצאתי עצמי בפנמה לומד עוד יותר על יהדות ומחבריי לעבודה למדתי  על קצה המזלג מהי הנצרות.

החשש ההדדי שהיה בהתחלה  לשאול ולהתעניין נכנע בסופו של דבר לסקרנות הטבעית. נוכחתי לראות כיצד השאלות אך בעיקר התשובות תרמו מאד להבנה ולקרבה ואפילו להטמעות שלי בתוך החברה. אני זה הישראלי ההוא  עם הבדיחות הלא מצחיקות על משה….ושמסביר בכיף על ישראל ועל יהדות למי שרק רוצה לדעת יותר…

למסיבת התחפושות השנתית בסוף השנה של החברה התחפשתי בהתאם לאווירת החג….

הירשמו לניוזלטר