תפריט

שם: שני בוקר נאמן
גיל: 32

נשואה לאיתי ואמא של אלה וגאיה

מקום מגורים: אתונה
הכי מתגעגעת ל: משפחה חברים 

חגים בארץ חדשה

היום בבוקר, אלה ואני בדרך לגן החדש שלה. גן אמריקאי, אחרי 3 שנים שהיא בגן יווני. בדיוק מסיימים שבוע ראשון , הרגשתי שהיא כבר מוכנה להכיל עוד ‘נושא’ חדש. שאלתי אותה אם היא יודעת איזה חג חוגגים בשבוע הבא? אז היא אמרה שכן,הופתעתי. לא זוכרת שדיברנו על זה לאחרונה, ובטח שהיא לא תזכור משנה שעברה. היא המשיכה ואמרה ‘חוגגים ארוחת שישי, ואני אתלבש חגיגי”. צחקתי, אמרתי לה שהיא צודקת רק שהפעם יש עוד משהו לחגוג אותו וזה את ראש השנה. התחלתי לשיר “בראש השנה..בראש השנה” היא צחקה, דיברנו על תפוח עם דבש, ברכות ואיחולים. הגענו לגן ובמעבר חד אני אומרת ‘גודמורנינג’ לשומר בכניסה, נפרדת מאלה, מאחלת בהצלחה ומקווה שהיא תזכור על מה דיברנו, כי ‘שם’ בגן האמריקאי לא ידברו איתה על ראש השנה ועל החגים ובטח שלא ישירו את אותם שירים

 

 

המעברים האלו הם חדים, לילדים שלנו יש עולמות תוכן גדושים, מלאים ומגוונים כל כך. חוגגים את ראש השנה בבית ואת הקריסמיס בגן , מדברים עברית בבית ואנגלית ויוונית בגן. יום העצמאות פעמיים של כל מדינה, וזה יכול להיות מבלבל ואף פעם אנחנו לא בטוחים כמה גדולה יכולת ההכלה שלה. לקח לנו קצת זמן להבין שמה שאנחנו נעשה בתא המשפחתי הקטן והמצומצם, מה שאנחנו נעשה בתוך הבית שלנו  זו המשמעות. אם בארץ את אווירת החג מרגישים ברחוב, בסופר, בטלוויזיה, בגנים ובבתי הספר, כשנמצאים ברילוקיישן האחריות שלנו, אנחנו צריכים ליצור ולייצר את האווירה. לא בהכרח ממקום דתי, אלא לשם תחושת השייכות, המסורת והזהות שלנו.

אלה וגאיה בשמלות לקראת ארוחת שישי

תקופת החגים בארץ זרה היא מורכבת,  בעיקר בשנה הראשונה. ההתאקלמות שנראית כמו נצח, הכל חדש, ולא מוכר. המון משימות ומטלות, קשיים של התחלה, והחגים מעצימים הכל.

 

 

 

אנחנו מלאים ברגשות מעורבים

מצד אחד שמחים על הצעד שעשינו אך מצד שני מרגישים נורא בודדים. זה שונה ממה שהכרנו. לא אותו ריח ולא אותה תחושה. הכל מתעצם ומאד אמוציונלי. ובכל פעם מחדש ככל שערב החג מתקרב, המחשבות של איך נחגוג את החג, עם מי ואיפה כל כך מעייפות שלפעמים כל מה שרוצים זה לרגע אחד, לשבת בשולחן שישבנו בו כל החיים עם אותו האוכל, השירים, מלא רעש וילדים.

לא תמיד מספיקים להכיר משפחות  נוספות ולא תמיד זה מרגיש נכון וטבעי אבל,  כשאלה הילדה שלי בת ה- 3 קמה בכל שישי בבוקר ומוציאה שמלה מהארון כי היא יודעת שזהו ערב חגיגי, ערב משפחתי, ערב שעוצרים בו יחד והוא בעל  משמעות, ערב לבילוי עם חברים חדשים שהכרנו או ערב שהוא פשוט להיות התא המשפחתי, אנחנו! זה מזכיר לנו, כל פעם מחדש מה המשמעות שלנו וכמה היא גדולה וחשובה.

 

 

אז בעיצומה של ההתאקלמות, לא לשכוח לעצור! לפרוס את המפה הלבנה ,לשבת סביב השולחן עם חברים או רק המשפחה לאכול תפוח עם דבש ולאחל לכולם שזו תהיה שנה טובה. ולפחות השנה אין את ההתלבטות באיזה צד של המשפחה תיהיה החגיגה :- )  

הירשמו לניוזלטר