שם: עדי הוניקסבלום
גיל: 37
מקום מגורים: סרטוגה, ארה”ב
הכי מתגעגעת ל: הורים, האחיות והמשפחה, טחינה אמיתית, והרעש של העיר

מאיפה מתחילים בכלל?

כבר שלושה שבועות שאני בוהה בספרים שעל המדפים בדירה שלי, תוהה איך אני הולכת לארוז את כולם בארגזים. שמונה שנים של חיי רווקות בדירה התל אביבית מקיפים אותי עכשיו. מחבקים אותי, ואני עוד רגע נפרדת מהם.

עוד שלושה שבועות ואני צריכה לשחרר. לשחרר את הכל. את הדירה, את העבודה, את המשפחה, את עצמי מעצמי. מי אני בכלל? עד לא מזמן חשבתי שאני יודעת – בחורה מלאת אמביציה להצליח, לעשות תמיד את הכי טוב שאני יכולה, לעמוד בדרישות של כולם, בוסים, חברים, משפחה, הורים… פפפ…. אני צריכה רגע לנשום.

דרך האריזות אני מתחברת לעצמי

נשימות זה הדבר הכי חשוב שלמדתי בשנה האחרונה. לעצור לרגע את המרוץ ולנשום. לשמוע את השאיפות והנשיפות של עצמי. קראתי לא מזמן שבנשימה יש את השורש נ.ש.מ, כלומר הנשמה שלי. וכך למדתי לאט לאט להתחבר אליה. אולי קצת לנסות להתחבר חזרה לעצמי.

ואז הודיעו לנו שהפרויקט שלו תיכף מתחיל. הוא כבר תיכף צריך לעלות על מטוס ולטוס לתקופה, זה כבר לא ממש משנה לאן. סין? ניו יורק? קליפורניה? התהליך הוא בעצם אותו התהליך בשבילי – התחלה חדשה במדינה חדשה, תרבות חדשה, בית חדש, חיים חדשים לגמרי.

למזלי עוד אין לי/לנו ילדים, זה אמור להיות קל יותר. לא צריך להתחיל לחפש מוסדות חינוך, לא צריך להכין נפשית אף ילד. אבל אנחנו שצריכים להיות מוכנים לפני הנסיעה – איך מתחילים שגרה חדשה כשהכל עוד לא נודע, כשהכל הוא בליל מעורפל של מידע?

לבנות מחדש את הבית, מעבר לים

אני מנסה בימים האחרונים ליצור לעצמי רשימה מסודרת. אני באמת מנסה להיות מסודרת, כדי שלא נפספס כלום, כדי שנרגיש בבית שם. אבל לא יהיה לי שם בית. צריך לבנות אותו מחדש מעבר לים. וואו… עוד נשימה… פפפ… ואולי עוד אחת… איך שבא לי סיגריה עכשיו, לשאוף את הכל לריאות ולשחרר…

אז אספתי כמה ארגזים קטנים, מהסוג שלא מכיל כל כך הרבה, כאילו כדי להתחיל לתרגל, והבטחתי לעצמי שהיום, יום ראשון בערב, אתחיל לארוז. אתחיל מהדברים הקטנים, כאלה שאין לי אליהם ערך סנטימנטלי ענק. אולי כמה כוסות, אולי כמה ספרים.

מחר אמשיך.

אבל מה לוקחים במזוודה? מה הכי חשוב? מה ה-דבר שייתן לי תחושה של בית?

אולי אקח זוג פמוטים שקיבלתי פעם במתנה ממשלחת מיוחדת לחו”ל? לא השתמשתי בהם מעולם, אז למה שאתחיל עכשיו? אולי הסממן היהודי שבי ישמור לי על תחושת הבית – נרות בשישי בערב – אוקי! אז את זה אוסיף לרשימה. מיד אחרי הדרכון, וכדורי השינה לטיסה.

עוד נשימה עמוקה. התעייפתי מהמחשבות, אולי פשוט עדיף להתחיל לארוז?

אני ממשיכה להסתכל ימינה ושמאלה, אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל.

אז פמוטים, ואולי איזה חמסה נחמדה של מיכל נגרין, זאת שקיבלתי מתנה מאחיותיי היקרות ביום שטסתי לתקופה ליפן.

אני שואלת וממשיכה לנשום

ומה עם ביטוח לאומי? מה עם העסק שלי? מה עם מס הכנסה? מה בכלל עם הכנסה? איך אוכל לעבוד משם? איפה בכלל נקנה מיטה לישון בה? וטלוויזיה? וספה?

 

לפעמים עדיף לי לחשוב על מה יהיה שם. זה עוצר אותי מלהתחיל להיכנס להיסטריה מאריזת הדירה שלי. וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על ארון הבגדים העמוס שלי.

אבל פמוטים כבר יש לי ברשימה, אחרי הדרכון וכדורי השינה. והחמסה… אמשיך מחר. אלך בינתיים לנשום עוד כמה נשימות.

הירשמו לניוזלטר