שם: ליהי נצר
גיל: 40
מקום מגורים: סיאטל 
הכי מתגעגעת ל: משפחה, חברים והים של ת״א

מה פתאום חוגגים פה וולנטיינ'ס בביה"ס ?

אם יש משהו שגורם לי להרגיש זרה, אלה החגים.

אני לא מתכוונת לחגים היהודים בהם מרגישים את חסרונם של המשפחה והחברים.

 

אני מתכוונת דווקא לחגים המקומיים.

 

חצי שנה אנחנו כאן. כבר יש שגרה, חוגים, חברים. אני מרגישה שתפסתי את העניין. התחלתי להבין איך החיים מתנהלים. ואז מגיע מייל מהמורה שמעדכן שבקרוב יחגגו את …..

 

שוב מתגלה הפער בין המקומי לזר.

 

בארץ, לא באמת הייתי צריכה את המיילים האלה: פסח מתקרב? יאללה, ביצה קשה ועלה חסה ולא לשכוח חולצה לבנה. שבועות? הטנא מוכן כבר משנה שעברה. ולא לשכוח חולצה לבנה. מסיבת סוף שנה? ברכה לגננת ו..ברור שצריך חולצה לבנה.

 

גדלתי בתוך זה, אני מכירה. המסרים מוטמעים עמוק בתוכי וקל לי להעביר אותם לילדים שלי.

 

כאן הכל חדש.

 

בואו נדלג על חג המולד. זה קל. עץ אשוח, מתנות.  את זה גם אני מכירה מהסרטים.

 

מה עם  Valentine’s? מעולם לא תיארתי לעצמי שזה חג שמצוין במסגרת ביה”ס

 

פעם אחרונה שחגגתי אותו הייתי תיכוניסטית מאוהבת ותאמינו לי שזה היה מזמן.

 

אז אני קוראת את המייל מהמורה.

 

קוראת שוב. מבינה.

 

מעבירה את המסר לילדים ומתכננים יחד מה עושים.

 

יופי? לא יופי!

 

 

יומיים לפני התאריך המדובר, אני מגלה שאומנם קראתי והבנתי אבל קראתי את ההנחיות כמו ישראלית ולא כמו אמריקאית. הסטנדרטים שונים, הנורמות אחרות, הפרשנות שונה.  בקיצור, כמעט פדיחה. בעיקר לילדים שלי שזה משהו שכל הורה ישמח להימנע ממנו.

 

אני מוצאת את עצמי בסיבוב חנויות בעיצומה של סופת שלגים (דבר נדיר מאד בסיאטל) כדי לחסוך מהילדים את חוסר הנעימות.

 

בדרך נוזפת בעצמי: מה קרה לך?! משתגעת בגלל כמה כרטיסי ברכה? מסתכלת בחלון, רואה את השלג יורד ומבינה. אלה לא כרטיסי הברכה, זאת הזרות.

 

בארץ הרגשתי שייכת. לא הייתי צריכה להתאים את עצמי לסטנדרטים. הייתי חופשיה לפעול בתוך המסגרת שהכרתי כל כך טוב.

 

כאן אני זרה. חדשה. לומדת את הסטנדרטים, מפנימה את הנורמות.  מנסה למנוע מעצמי את הפדיחה הבאה. אבל היא תבוא, זה חלק מלהיות חדש וכנראה שצריך לקחת את זה בחשבון.

 

 

חזרתי הביתה והילדים מיד התגייסו להכנת כרטיסי הברכה ושאר המשימות מבית הספר. תוך כמה דקות הסלון הפך להיות פינת יצירה משפחתית.

 

הסתכלתי עליהם והרגשתי שוב שייכת. ויותר מזה, ידעתי שגם הם מרגישים כך.

 

כבני אדם, נעשה לא מעט להרגיש חלק ממשהו. הרילוקיישן שלנו מבהיר לי את זה בכל פעם מחדש. כשזה קורה, כנראה שאני צריכה להזכיר לעצמי את המקומות והאנשים אליהם אהיה שייכת תמיד, בסוף הם הופכים אותי למי שאני ולא משנה באיזה חלק של העולם אני נמצאת.

הירשמו לניוזלטר