שם: ימית פורגס קלכהיים
גיל: 36
מקום מגורים: ישראל
הכי מתגעגעת ל: אבא

משבר משפחתי ממרחק של אלפי קילומטרים

קצת לפני כיפור אימא של בעלי סיפרה לנו שמצאו גרורות אצל סבתא שלו. הבשורה הזו החזירה אותי לנובמבר 2012. היינו קצת פחות משנה באנגליה וההורים שלי באו לבקר. היה לי כזה כיף כשהם באו. נסענו ללונדון, לקחנו אותם, גאים, לאורך כל קיימברידג’, הראינו להם כל פינה ופינה שהכרנו, שיראו שהחיים שלנו טובים. אז, למרות ששנאתי להיות אימא במשרה מלאה בבית, עוד אהבתי לגור באנגליה. ועוד לא הרגשתי את הצורך הדחוף והנואש לחזור לישראל.

 

לאבא שלי היו כאבים בגב שהקרינו לרגל שמאל. הוא הלך לאורתופד שאמר לו שיש לו כאבי גדילה. לאבא שלי, שגם ככה חשב שכל הרופאים מיותרים, זה לא ממש עזר. אז צעקתי עליו. אמרתי לו דברים איומים כמו “אתה רוצה שלילדים שלי לא יהיה סבא”?, “אתה רוצה שהילדים שלי לא יכירו אותך?”, “אם תמות, איך הילדים שלי יזכרו אותך כשאנחנו פה ואתה בישראל”? וחתמתי ב”תלך לרופא אחר, אתה משלם מספיק כסף כדי לקבל חוות דעת שניה”.

 

אז זה מה שהוא עשה. הוא הלך לאורתופד אחר, שלא היה ממש טוב יותר מהראשון אבל לפחות הבהיל אותם. הוא אמר לו ללכת מהר לבית חולים גדול כי לדעתו יש לאבא שלי מפרצת שיכולה להתפרץ בכל רגע נתון. למעשה, הם מבזבזים זמן אפילו עכשיו כשהם מדברים. אז ההורים שלי אצו טסו לבית חולים גדול ושם, בסי טי ובבדיקות הדם אמרו להם שהכל תקין. אבל הוא סבל די הרבה זמן מכאבים, ושנה לפני כן הורידו לו את הכליה (ואחרי הניתוח התברר שהיה שם גוש סרטני) אז עשו מיפוי עצמות וגילו שכל הצד השמאלי שלו מלא בגרורות. מפוצץ. הייתה רשלנות רפואית. רשלנות שלולא היא, יכול להיות שהיה לי אבא היום ולא הייתי יתומה מאב בגיל כזה צעיר.

 

ההורים שלי יצאו למלחמה על חייו של אבא. הרופא לא נתן לאבא שלי שנה. הוא אמר שיש לאבא גרורות בשלד העצמות ועם הזמן הן תתפתחנה לעמוד השדרה והוא יהיה משותק. אימא שלי אסרה לספר את זה לאבא שלי והם התחילו עם הנסיעות לבית החולים, לטיפולים.

השארתי אותם להתמודד, לבד

הרגשתי כמו הבת הכי גרועה בעולם. אני יודעת שאנחנו צריכים לחיות את החיים שלנו ואנחנו לא יכולים לעשות החלטה הרת גורל כמו איפה לחיות רק בשביל האושר של האחרים, נניח, ההורים שלנו. אבל עדיין, במיוחד שאני אימא בעצמי, ההבנה שאתה מביא ילדים לעולם, מגדל אותם, מוותר בשבילם, כורע תחת הנטל, קם בלילות, מרגיש את כל קשת הרגשות בגלל החוויות שלהם ואז כשהם גדלים וסוף סוף אתה יכול ליהנות מפרי עמלך בדמות ילדים מוצלחים ונכדים מתוקים, הם עפים לגור במדינה אחרת – היא קשה. 

אתה לא חלק מהחיים שלהם והם לא חלק מהחיים שלך. מתראים אחת לכמה חודשים. תמיד זה מסיבי, כמעט תמיד זה מאכזב ויותר מדי. אבל שורה תחתונה, ההורים שלי, שבזכותם אני אדם כל כך חזק, שבזכותם אני מי שאני, שעמדו מאחורי כל החלטה שלי, מטומטמת ככל שתהיה (ואלוקים עדי, היו לי כמה החלטות מטומטמות ומביכות בחיים), ההורים שלי התמודדו לבד עם המחלה הארורה הזאת. ואני, אני הייתי באנגליה. התעדכנתי טלפונית, כשיכולתי קפצתי לארץ אבל כשהילדים התחילו בית ספר לא יכולתי להגיע מתי שרציתי איתם ונאלצתי לחכות לחופשים. 

שנה עברה, נס קרה. אבא שרד. ולא רק שהוא שרד, הוא החלים. לגמרי! ה-MRI הראה שהכל נקי: הריאות, הכבד, העצמות. הכל. אז לכבוד זה, בדצמבר 2013, אבא ואימא באו לבקר. אימא שלי הייתה קורנת ואסרה עליו לאכול כל דבר טעים ( AKA ג’אנק פוד) ואני הבטחתי לו שבביקור הבא אהיה עם רישיון בריטי וכבר מצאתי כמה מקומות לא רחוקים שנוכל ללכת לטחון משהו. אני הייתי בשמיים. 

כרטיס לכיוון אחד

ההורים שלי היו הזוג הכי מצחיק שראיתי. הם היו הזוג הכי מתוק שאני מכירה. הם היו חברים מאוד טובים. והם היו האידאל שלי. הם הכירו כשגדלו ביחד בשכונה. אימא שלי הייתה צעירה בארבע שנים מאבא שלי והוא היה מלך השכונה. הוא היה יפה (למרות שבתמונות חשבתי שהוא חמוד) והיא הייתה מהממת. תמיד חשבתי שאיזה באסה שלא יצאתי יפה כמותה. כשהיא הייתה בת 12 היא עברה דירה אבל נשארה חברה של אחותו. יום אחד היא באה אליה וראתה אותו; חשבה שהוא חתיך. הביאה לו תמונה מעלפת שלה (שאבדה כשגנבו לי את הארנק בתיכון) וכתבה לו “באהבה”. הוא התקשר, התחילו לצאת והשאר היסטוריה. הם התחתנו כשהיא הייתה בת 19 והוא בן 23, אני נולדתי כשהיא הייתה בת 21 והוא 25, ובהמשך האחיות שלי הצטרפו. ועכשיו, אחרי שהם ניצחו את הסרטן הם נראו בלתי מנוצחים.

 

כשהם חזרו מהביקור אצלי, בדצמבר 2013, הוא עצבן אותה. הם היו צריכים לעלות על הרכבת והוא סירב לעזור לה להרים את המזוודה. אמר שאין לו כח. בהמשך הוא התחיל להתנהג מוזר. שכח דברים, נעלם. הגענו לביקור באפריל 2014 כדי לחגוג פסח ביחד, את הניצחון של אבא ואת יום ההולדת שלי ושל הבת שלי. שום דבר מזה לא קרה. מספר ימים לפני יום ההולדת שלי, אבא שלי התמוטט. MRI כללי הראה שיש לו גרורות במוח. אחת בגודל של שלושה סנטימטרים. הוחלט לא ללכת על הקרנות אלא לנסות את הקנביס. אני חזרתי לאנגליה עם בעלי והילדים.

 

בעלי הוא זה שפתח לי את העיניים ואמר לי : זה לא גרורות בעצמות, זה מוח. מזה לא יוצאים. בחיים לא אשכח לו את זה. זה תמיד יהיה לזכותו. ארגנתי פתרונות לילדים (after school club and breakfast club), את החברות שלי מהכפר לעזרתו וקניתי כרטיס לכיוון אחד לישראל .

"הרגשתי שאני מתפוררת"

כשנכנסתי וראיתי את אבא שלי, הגיבור, יושב על כיסא גלגלים, רציתי לבכות. הוא אפילו לא ידע שאני שם. בערבים הייתי מתקשרת לבכות לבעלי.  אימא שלי הייתה מדהימה. טיפלה בו במסירות, האכילה, החליפה, ניקתה, השקתה. מדהימה. כמה אנשים זוכים לאהבת אמת שכזאת? אבל זה לא עזר. חודש וקצת אחרי, ביום שישי 06.06.14 בשעה 18 בערב ו’ בסיוון, אבא שלי נשם את נשימתו האחרונה, במיטה שלו, בזרועותיי. בכיתי המון. ביום ראשון בעלי הגיע להלוויה. לא יכולתי לנשום. הסתכלתי על מודעת האבל בחוסר אמון, על השם המופיע. השם של אבא שלי.

 

הלוויה הייתה ענקית. באמת. לרגע קטן אחד יכולתי לצאת מהאבל ולהתרשם מהשביל האנושי הארוך שליווה את אבא שלי בדרכו האחרונה. למעשה, עצרו אותנו מספר פעמים כדי לחכות לכולם. ליד הקבר חיכינו יותר מעשר דקות עד שכולם יגיעו. אבל אני לא זוכרת יותר מזה. אני רק זוכרת שהחזקתי את הבטן שלי כל הזמן.

 

השבעה הייתה מעיקה. אנשים באו וניסו להגיד דברי נחמה והכל נשמע לי תפל ומעצבן. המשפחה המורחבת עצבנה אותי והרגשתי שהכל הבית היציב והחזק שאני גדלתי בו מתפורר לי מבין האצבעות. הרגשתי שאני מתפוררת איתו.

אחרי השבעה, הייתי עוד כמה ימים וחזרתי הביתה.

חוזרים הביתה

עד היום אני כועסת על עצמי שאני באנגליה. שבמקום לבלות עם אבא שלי שלוש שנים ולתת לילדים שלי סבא מדהים ומשגע, נתתי להם שלוש שנים בגלות בלי משפחה מורחבת ובלי להעריך מה זה משפחה. 

היה לי מאוד קשה לעכל את המוות שלו. כשהוא היה בחיים הייתי מדברת איתו רק אם ענה לטלפון או אם הייתי צריכה עזרה. ככה, בשגרה, הייתי בקשר עם אימא שלי ושאלתי אם הכל בסדר עם אבא. גם אחרי שנפטר, כמעט ונכשלתי בלשוני לשאול :”מה שלום אבא”. לא ידעתי להעריך כמה הוא חלק מעמוד התווך שלנו. כמה ממי שאני הוא חלק גדול ממי שהוא. כמה הוא לימד אותי ובזכותו אני מסתדרת היום. וכמה אני מצטערת שלא דיברתי איתו קצת יותר. שלא לחצתי לבוא לבקר אותנו קצת יותר. שלא הייתי בישראל קצת יותר. שלא תמכתי בהם בזמן המלחמה בקרב שבו ניצחנו – קצת יותר. ובעיקר אני מצטערת שלא היה לי את אבא שלי, קצת יותר. 

עכשיו אנחנו בדרך הביתה. 

בעלי לא שמח מההחלטה ואני חוששת ומקווה שעשיתי החלטה נכונה לחמש נפשות ולא רק לאחת. אבל אני החלטתי, כמה שקשה בישראל, פה המשפחה שלי. זה הבית שלי ואני לא משאירה אף אחד מאחור יותר. אני לא מפנה גב לאימא שלי שבקושי שרדה לבד את השנתיים הראשונות, שאיבדה את שמחת החיים והזדקנה בעשר שנים ואני לא הייתי פה לרכך את המכה. אני לא מפנה גב לאחותי שלעולם לא תזכה שאבא שלי ילווה אותה לחופה וירוץ בלידת הילד הראשון (וגם השני) לבית החולים להיות לצדה. אני לא מפנה גב לאחותי השלישית שהחמצתי את הברית של שני בניה ולא הייתי שם לחגוג בשמחתה ובשמחת בעלה המקסים .אני לא מפנה גב יותר לשפה שלי, לתרבות שלי, לדת שלי, לי. 

אני חוזרת הביתה, להיות קרובה לכולם, להיות קרובה לעצמי. להיות קרובה לאבא שלי. לתת לילדים שלי סבתא שאוהבת ומפנקת גם אם חסרת סבלנות לפעמים. לתת לילדים שלי את תחושת החופש המשחרר ברחובות העיר, את השקט מתגנב בשבת (ואולי אני אלמד לאהוב אותו שוב והוא לא יזכיר לי את המוות). 

אני חוזרת כדי לתמוך ולחזק ובעיקר להיות להיות נוכחת בחיים של האנשים שאני אוהבת. שהם יהיו נוכחים בחיים שלי. אני בעיקר חוזרת כדי שלא אפסיד כלום יותר. שהלב שלי לא יחסיר פעימה נוספת בגלל רגשות אשם ותחושת כישלון ותהיה של מה אם… 

ואני בעיקר חוזרת כדי להישאר.

הירשמו לניוזלטר