תפריט

שם: הילה פריאל
גיל: 39

מקצוע: מאיירת
מקום מגורים: דנדס, קנדה
הכי מתגעגעת ל: האנשים שם בבית שהופכים את המילה בית לעמוקה ומלאת משמעות

עליי ועליהם

האטתי מעט את הליכתי המהירה, והרמתי את המבט אל צמרת העץ – נשארו שם עוד די הרבה עלים.
החזרתי את המבט אל האיש, שאוסף בקנאות את גוויות העלים מהדשא שלו אל תוך שק נייר עצום,

רשמתי לעצמי בראש עוד תזכורת לא חשובה –
“לבדוק בהזדמנות אם אני מצליחה להכנס לשק כזה”
מה אתה מחייך? חשבתי לעצמי,
הרי תצטרך לעשות את פעולת האיסוף הזו עוד אלף פעם-

מה הטעם ? אבל כבר הבנתי שאין טעם לתהות על כך.
הוא יאסוף את העלים המיובשים עוד אלף פעם וימשיך לחייך – על זה אגב, כנראה לעולם לא אפסיק לתהות.
חייכתי אליו חיוך שמצחיק אותי,
סיננתי לעצמי ספקות לגבי שפיותו של האיש החייכן והמשכתי ללכת.
נכנסתי לחנות אהובה;
עוד מעבר התמלא בכתום עז והולאם לטובת החג הקרב.
לאן לוקחים את כל המוצרים האחרים נטולי החגיגיות?
ליבי יצא אליהם ; דמיינתי אותם מחובקים לבד במחסן החשוך והקר.
אני יודעת שהם ישארו שם זמן רב, כי המעברים שנותרו נצבעו במוצרים אדומים לקראת החג שיבוא אחריו.
אני זוכרת , שנכנסתי לחנות בתחילת אוגוסט וראיתי ניצנים רציניים של צבע כתום, הבטתי באימה ימינה ושמאלה , שהרי כנראה החג ממש עוד רגע ואני לא ערוכה עם תחפושות לילדים! נעצרתי לדפדף ביומן הורטואלי ושאלתי ליתר בטחון את הצוות הקנדי שלי;
נשמתי לרווחה – החג בסוף אוקטובר.
החג בסוף אוקטובר?!
רוטנת שנבהלתי סתם , סיננתי לעצמי עוד כמה מילים לגבי השפיות הקנדית.
הגרינצ’ שאני, המשכתי להסתובב בשתיקה עם העגלה הריקה.
חיוך קטן ומורבידי הסתנן מדי פעם, למראה יד קטועה, שלד של חד קרן או שוקולדים בצורת גלגלי עיניים.
אז הם מקדימים “קצת” עם החג, אמרתי בסלחנות.
מה רע בעצם?
הרי גם את אוהבת להקדים לכל מקום,

ואת נהנית לסקור את המוצרים האלו עם העיניים והידיים – תודי שיש בזה משהו מקסים.
בסדר! הודיתי בפניי/לעצמי והתחלתי לשוב חזרה;
כן, זה נפלא שגוני האש המופלאים של העלים נכנסים גם למעברים שבחנות .
ולא, זה לא אשמתם שקנית בגאווה מארז דלעות קטנטנות כי סוף סוף נחה עלייך רוח המטבח , ואז חברות גילו לך וצחקו עלייך שלמעשה רכשת מארז דלעות לקישוט
(מי לעזאזל מפזר דלעות גמדיות לקישוט?) – בפעם הבאה תקראי את התווית.
ותודי שזה קצת מרגש לראות את עצי הכריסמס וקישוטי החג – אז מה אם זה שלושה חודשים מראש?
וברשת הקניות הענקית – זו שעושה התקף חרדה, כשנותנים טעימות של ג’ינג’ר ואת מתעקשת לטעום כל פעם מחדש – למרות שתמיד זה מסתיים בפרצוף מוחמץ וקללה עסיסית? את קצת נהנית מזה.

בשביל הגישה לבית העפתי מבט אל החצר של השכנים;
דלעות ענק מנופחות ומחייכות חיוך דלעתי מונחות על הדשא, ולידן דמות מנופחת ממסע בין כוכבים.
מטורפים, סיננתי

הירשמו לניוזלטר