תפריט

שם: ליהי נצר
גיל: 40
מקום מגורים: סיאטל 
הכי מתגעגעת ל: משפחה, חברים והים של ת״א

על גב תפוס ורילוקיישן

עומדת בחדר ארונות בקומה השניה, חלק מיחידת ההורים שיש לי כאן. חלום שלא יכולתי לחשוב עליו בת”א, המוסיקה מנגנת בחדר הצמוד. כל המשפחה נמצאת בקומה למטה.

אחלה דרך להתחיל את הבוקר. בשקט, עם עצמי.

מתכופפת לרגע ודקירת כאב מפלחת לי את הגוף.

נתפס לי הגב. אאאאוווו!

לא מצליחה לקום.

אין סיכוי שמישהו ישמע אותי.

אוקי, כמה נשימות עמוקות, מזדקפת. צועקת. כואב לי.

לא, אף אחד לא שומע אותי.

חלק מהנוחות אמריקאית זה בית גדול. נכון, במושגים מקומיים הבית שלנו נחשב קטן, ועדיין בימים הראשונים אחרי המעבר מהדירה בת”א כל מה ששמעתי היה “אמא! איפה את?! אמא?!”  הילדים הסתובבו בין החדרים וחיפשו אותי. או את עצמם.

ברגע זה ממש, הייתי שמחה שמישהו מהם יחפש אותי.

לא. הם בטלוויזיה. מזפזפים בין מיליון התוכניות שהם לומדים לאהוב כאן.

מהמם, לומדים אנגלית. אני חושבת לעצמי.

אם אצעק באנגלית הם ישמעו?

 

חלק מהנוחות אמריקאית זה בית גדול.

עוד כמה נשימות, אין ברירה קחי את העניינים בידיים. פותחת את הדלת של חדר האמבטיה. פעם ראשונה שאני קולטת כמה דלתות יש לי בחדר. אולי זה לא במקרה.

הם חרדים לפרטיות, האמריקאיים. צריך לפתוח לא מעט דלתות כדי לגלות מי הם.

פותחת את הדלת של חדר האמבטיה. אולי זה לא במקרה. צריך לפתוח לא מעט דלתות כדי לגלות מי הם האמריקאים.

מצד שני, הבתים מעץ אז שומעים הכל. לא משנה כמה דלתות תסגור, עדיין ישמעו אותך יורד במדרגות, צועד בקומה השניה. כן, קדושת הפרטיות היא עניין מגוחך לפעמים. אם תתפוס אמריקאי ביום מספיק טוב הוא יודה בזה. גם ככה כולם יודעים הכל אז לפחות שיתכוונו לזה כשהם שואלים “מה שלומך?” גם להם הקרבה האנושית חסרה. 

וואו כמה היא חסרה לי עכשיו. אולי אם הייתי מסכימה לילדים לאמץ כלב הוא היה שומע ומציל אותי עכשיו?

אני מחוץ לחדר. הצלחתי!

קוראת לבן זוגי היקר. מגיע בריצה.

אוקי, אפשר להתפרק. כל נשימה מכאיבה.

“כמה אנחנו שבירים” הוא אומר לי בחיוך.

הוא מתכוון פיזית. כשהגב שלך,ה center שלך מתערער כל תנועה שהייתה מובנת מאליה נהיית קשה. כל צעד קטן הוא התקדמות מבורכת.

אני חושבת רילוקיישן. גם כאן ה center מתערער וכל מה שהיה מובן מאליו נהיה קשה יותר. מה שהיה פעם נגיש וקרוב במרחק קריאה, עכשיו מרוחק יותר וצריך ללמוד להתקרב אליו בדרך שונה, בשפה אחרת.

רילוקיישן מציב בפני כל אחד מאיתנו, מבוגר או ילד, אתגרים ולפעמים הוא מערער גם את ההרגלים המשפחתיים שהורגלנו אליהם. זה לוקח זמן ללמוד להזדקף ולהרים את הראש אבל הכי חשוב זה לזכור, בייחוד כאן: כל צעד קטן הוא התקדמות מבורכת.

הירשמו לניוזלטר