תפריט

שם: יערה נחמן
גיל: 12
מקום מגורים: דנמרק 
הכי מתגעגעת ל: משפחה, חברים והשפה העברית

התאקלמות בבית ספר חדש

לפני קצת יותר משנתיים , אמא ואבא הודיעו לי, לאחי הגדול יהונתן ולאחי הקטן אילון, שאנחנו עוברים לדנמרק.

למען האמת, זאת לא הייתה כל כך הפתעה, כי רק כמה חודשים לפני כן ביקרנו בהולנד, והם מאוד נדלקו על כל הסיפור הזה של אירופה ושאפשר לעבור ממדינה למדינה ברכב או במעבורות.

באיזה שהוא שלב בטיול שלנו ישבנו על דשא מול בית ספר יפה, וראיתי את המבט החולם הזה בעיניים של אמא לפני שהיא אמרה לנו “תחשבו איך זה לחיות ככה, לא הייתם רוצים?” אף אחד מאיתנו לא עף על הרעיון של אמא, אבל גם ללא “אישורנו” התחלנו לספר לכולם שאנחנו עוברים.

אבל בתחילת כל ההתארגנויות, אבא של אבא נפטר. כעבור זמן לא רב נפטרה גם אמא של אבא ונשארנו עוד שנה בישראל ולמרות העוד שנה, בסוף הגיע הזמן לעזוב את הבית, את החברות ואת חוג הדרמה שציפיתי שיתפור לי עתיד ולטוס

לא הייתי כל כך לחוצה מהטיסה אפילו ביום עצמו, אבל ברגע שעזבנו את סבתא בשדה התחילו כל החששות.

כל כך פחדתי לעזוב את כל החברות והמשפחה. מה אם הבנות בכיתה לא יהיו נחמדות אליי ואני לא אתחבר עם אף אחת?

אחרי עיכוב של שלוש שעות על המטוס, נחיתה במונסטר במקום בהמבורג, נסיעה של שעתיים באוטובוס בשלוש לפנות בוקר והמון תלונות, הגענו לדנמרק.

בהתחלה ישנו כל פעם במקום אחר, עברנו ממלון לכפר נופש ומכפר נופש לצימר. עד שלבסוף הגענו לבית החדש והמכולה שלנו הגיעה.

אחרי שהתמקמנו בבית החדש, התחיל בית הספר, ובאמת תחילת השנה הראשונה הייתה מדהימה.

הבנות היו נחמדות והמורים היו נחמדים, אבל באיזה שהוא שלב  הכל התפוצץ לי.

כל הזמן הייתי בטוחה ששמעתי ילדים שאומרים את השם שלי ועוד מילים שלא הבנתי, וזה נורא נורא תיסכל אותי לא להבין.

וכל הזמן רציתי לשאול “מה?”, אבל לא היה לי אומץ.

באיזה שהוא שלב המורה אמרה לכיתה (בלי שידעתי) לקרוא לי “שיער שחור” כשמדברים עליי.

היא הייתה בטוחה שזה פחות מעליב מאשר שידברו עם השם שלי.

כשגיליתי את זה באמת התעצבנתי, וכאן התחילה “התקופה הלא טובה שלי”.

התחלתי לשנוא את בית הספר ורציתי לטוס בחזרה לישראל. כן, זה מוגזם אבל התקופה הזו עדיין לא הגיעה לשיאה… המורה שהייתה  לי בכיתה עזבה את בית הספר והגיע מורה אחר.

הבנתי שאיתו יהיה לי קל יותר לעשות מה שאני רוצה ופשוט הגעתי כל יום לבית ספר, ישבתי בפנים זועפות וקראתי ספרים בעברית.

כולם ניסו לעזור, אבל פשוט הייתי תקועה באנטי שלי.

חורף בדנמרק

אחרי שנה כבר עליתי לכיתה ו’, וההורים ואני הבנו שזה לא יכול להמשיך ככה.

לקחתי החלטה שאני עוברת בית ספר, והתחלנו לחפש בתי ספר.

חיפשנו וחיפשנו עד שמצאנו את בית הספר שבו ראיתי קצת אור באפלה.

הלכתי ליום ניסיון ופשוט הרגשתי בעננים.

כולם דיברו איתי ובדקו כל הזמן שהכל בסדר. היה לי גם הרבה יותר קל ללכת לשם, וככה החלטנו שזה בית הספר המתאים והנכון לי.

עכשיו אני לומדת כאן כבר חודש וחצי ואני מרגישה כל כך חופשייה. ועדיין יש לפעמים נקודות משבר, אבל אני מנסה כמה שיותר להתגבר עליהן.

בכיתה שלי יש כמה בנות שאני כבר מחשיבה אותן חברות. בחודש אחד בבית הספר החדש עשיתי המון דברים שלא עשיתי במשך שנה שלמה בבית הספר הקודם.

הלכתי לקולנוע עם החברות החדשות, הלכתי ליום הולדת של אחת הבנות, השתתפתי בשיעורים ואפילו דיברתי דנית.

אני מבינה עכשיו הרבה יותר דנית וזה הופך להיות יותר קל. אני יכולה להבין מה מדברים סביבי, ואני כבר לא מרגישה כל כך מתוסכלת.

אני מקווה שזה ימשיך ויהיה אפילו יותר טוב, ואני חושבת שאני בדרך הנכונה.

יערה עם החברות החדשות
הירשמו לניוזלטר