שם: דניאל שומר
מקום מגורים: פנמה
הכי מתגעגעת ל: ילדיי שנשארו בישראל, החיים התל אביבים, ביקורים בירושלים ואווירת שישי אחה”צ

חגים תחת סגר

בעוד מספר ימים חג השבועות וכמו שזה נראה זה יהיה חג נוסף אותו נעבור בהסגר טוטאלי.

אותם שבעה שבועות שבין הפסח לשבועות, ספירת העומר, נבלעו השנה בתוך ספירת הסגר שבשעת כתיבת בלוג זה מגיע כבר לקצת יותר מ 9 שבועות. מעל חודשיים בהם אנו עדיין תחת הסגר מלא וקפדני בדיוק בתקופה בה לוח השנה מלא בחגים וימים מיוחדים.

אולי דווקא בזכות הסגר, חגים אלה קיבלו נופך מיוחד אפילו חגיגי יותר במידה מסוימת ולא בזכות האפשרות לחגוג ולשתף באופן מקוון, אלא בזכות האפשרות לצלול לתוך חווית החגים באופן משמעותי יותר.

 

כישראלי בחו”ל החגים תמיד מרגישים שונה, המשפחה שחסרה אבל גם האוירה מסביב שכמובן אינה זהה למה שאנו רגילים בארץ.

אבל שנת הקורונה והזום יצרו אוירת חגים מאד חברתית וחברותית באמצעות מפגשים והפקות מקוונות, חלקם בשיתוף עם קהילות יהודיות אחרות בארץ ובעולם וממש נחשפנו בתקופה זו לחוויות מאד מיוחדות שאני בספק אם היינו נחשפים אליהם בשנה רגילה.

פסח הוא כבר זיכרון רחוק ואפילו זיכרון נחמד. שתי ארוחות הסדר (כן בחו”ל זה שני ערבי סדר) כזוג עם ילדה בת שנתיים עברו כחוויה אחרת ואפילו טובה.

מכיון שאין חופש כללי בחגים היהודים אז לקראת כל חג אני צריך להשתמש בימי חופשה צבורים, לבקש אישורים מיוחדים ולבטל פגישות ותוכניות בעבודה שכן שאר עובדי החברה עובדים כרגיל, זה גם אומר שאין הרבה זמן להכנות לקראת החג.

אני זוכר שכילד הסבירו לי שהחופשה הארוכה מבית הספר לפני הפסח היא כדי לעזור להורים להכין את הבית לפסח ואכן כך היה….

אז השנה וממש בזכות הקורונה היה לנו זמן להתכונן כמו שצריך ולהנות ממש מהחג בצורה מלאה. גם בלי הפרש השעות, מכיון והמשפחה שלי בארץ היא משפחה דתיה סדר מקוון כלל לא היה אופציה אז היה לנו סדר אינטימי ואפילו משמעותי יותר במיוחד בתקופה הזו.

האמת, אני חושב שצריך לאמץ סדר/סגר משפחתי אינטימי וחירותי כזה מפעם לפעם גם בעתיד.

יום הולדת לבתי אריאל בזום

אז כן, כבר  מעל חודשיים שאנו בשגרת סגר מלא ואפילו התרגלנו במקצת. התרגלנו למספר החולים שכמעט אינו משתנה לטובה, התרגלנו לאי הוודאות ולחוסר המשווע במיידע לציבור, התרגלנו שלא יוצאים מהבית בכלל למעט פעם בשבוע לקניות ואנו עדיין מנסים להסתגל לתהליך המתיש של יציאה לסופר והתהליך המתיש הרבה יותר המלווה את תהליך “החיטוי” והניקוי והחיטוי המומלצים כאן בכל פעם שחוזרים הביתה מהקניות.

תהליך הכולל הנחיות מפורטות בנוגע לאופן הכניסה הביתה (שמירה על אזור סטרילי..), הנחיות לגבי הבגדים, נעליים וכמובן ניקוי יסודי של כל מוצר מהסופר שעובר את סף הדלת. מן תהליך שמזכיר קצת את סרטי החלל האלה בו האסטרונאוט חוזר לחללית שלו אחרי הליכה בחלל….צעד קטן לאדם…על שטיח הכניסה.

התרגלנו גם למפגשים מקוונים רבים מול הקהילה היהודית אליה אנו שייכים.

הקהילה שגם בימים רגילים מהווה מקום מפגש קבוע לאירועים דתיים, חברתיים, תרבותים וחינוכיים, התארגנה בצורה מהירה כך שכל שבוע יש לו”ז מלא הכולל הרצאות ופעילויות מקוונות בנושאים מגוונים.

כל מפגש מקוון כזה בו לוקחים חלק עשרות אנשים, שכולם גם מכירים זה את זה, נותן חיזוק מסוים בתקופה הלא פשוטה הזו.

לכבוד חג הפסח כמו גם ליום השואה ויום העצמאות הוכנו גם הפקות מיוחדות של ארגונים יהודים בינ”ל שכללו הרצאות והופעות של אמנים יהודים מהארץ ובעולם ונחשפנו לאוירה בינלאומית יהודית ייחודית שהציגה נקודת מבט פחות מוכרת ומאד מעשירה על המשמעות של חגים אלה בעין יהודית לא ישראלית.

תקופה זו גם הביאה איתה מבול של הזמנות למפגשים מקוונים יחד עם קהילות שונות ברחבי העולם בנושאי ציונות, הסברה, אנטישימיות ועוד, נושאים המעסיקים את הקהילות היהודיות באופן קבוע, נושאים שמוכרים לנו אבל כישראלים אנו פחות עוסקים בהם.  

 

דגל ישראל לצד דגל פנמה

כבר שנים שאני רגיל לשיחות וידאו מקוונות מול המשפחה והילדים בארץ ועכשיו בתקופת הסגר כולם אפילו זמינים יותר, כיף. את הסגר הרגשנו דווקא יותר לפני כשבוע כאשר חגגנו לאריאל יום הולדת שנתיים אומנם עם המשפחה באופן מקוון אבל היה פחות עליז ממה שיום הולדת לילד צריך להיות. אני מתנחם בזה שסביר שהיא לא תזכור את יום ההולדת הזה ואני מאד מקווה שהיא לא תזכור שכבר מעל חודשיים שהיא לא יוצאת מדלת הבית.

אך יש ימים מיוחדים או חגים שלא חום הקהילה ולא חלונות מקוונים יכולים לגשר על המרחק מישראל. גם בלי פריחת הקורונה, כל שנה מחדש השילוש המורכב מיום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות מביא איתו הרבה תחושות שהן שילוב של עצב, געגוע והמון מחשבות בנושא אחד בלבד, ישראל. נכון שגם כאן כל שנה יש טקסים כאלה ואחרים, אבל דווקא בימים אלה צצה לה יותר התחושה ההיא הצברית המילואמניקית ישראלית וזה  גורם לי פחות  להתחבר לטקסים האלה שמן הסתם הם שונים מאד מהסגנון הישראלי המוכר. כל שנה בימים אלה אני מוצא את עצמי מחובר אפילו יותר לחדשות מהארץ, לשידורים החיים ולרשתות החברתיות כמעט ללא הפסקה, צולל שוקע עד צוואר במחשבות וממחטות…השנה בשבוע בו חלו יום הזיכרון והעצמאות ואולי תחת השפעת אדי הסגר, החלטתי לתלות את דגל ישראל באופן בולט ולא מוצנע כבשנים קודמות, וזה משהו שבד”כ אינו ממש מומלץ לישראלים בחו”ל, אז ליתר בטחון הוספתי לצידו גם את דגל פנמה….

ל”ג בעומר גם מאחורינו, למרות שבחו”ל גם ללא קורונה, הוא חג שעובר די בשקט, אין עשן כי אין אש. אנו נמצאים לקראת חג השבועות שכנראה יהיה החג האחרון בסדרת המתח הזו “ההסגר” ואין ספק שהזיכרונות הטובים של חג הפסח והשקט מסביב שוב נותנים לנו את ההזדמנות להתכונן לאווירת החג באופן רגוע ושקט מהרגיל.

פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, ל”ג בעומר ועכשיו שבועות בפתח, מעל 9 שבועות בסגר מלא ורצוף בבית, שנינו והיא בת השנתיים.

רצף חגים כאלה שבשנה רגילה אנו מדלגים בינהם די בקלילות ולא תמיד בתשומת לב רבה.

השנה, תקופת הסגר העמידה את הימים האלה במרכז הבמה ויצרה מן שרשרת מקשרת שהובילה אותנו מחג אחד למשנהו כמו במין סוג של טיול מורשת. מפגשים מקוונים בהם עסקנו, שרנו וניתחו כל אחד מחגים אלה

 הסגר יצר באופן פרדוקסלי את אותה התחושה המוכרת מהארץ של תקופת החגים, השקט ברחובות, ללא הטרדות מהעבודה, מה שנקרא אווירת חג ואני בטוח שעוד ניקח איתנו את הזיכרונות הטובים של חגים אלה עוד הרבה שנים קדימה.

חג שבועות שמח

 

לאחר סיום, ממש עם סיום כתיבת הבלוג התבשרנו שבתחילת יוני ההסגר יוסר (לאחר 69  ימים ברצף) ואנו חוזרים! למצב עוצר שיאסור יציאה מהבית “רק” מ 7 בערב עד הבוקר. עדיין מרבית מקומות העבודה, חברות, חנויות, שירותים מקצועיים, מסעדות, מערכת החינוך ועוד נשארים סגורים כך גם שדה התעופה, עד לפחות אמצע יוני. 

הירשמו לניוזלטר