תל אביב מעיניים אחרות

תל אביב מעיניים אחרות | אושן רילוקיישן

נכתב על ידי שרון שטיינר, מנהלת תוכן ושיווק, תכנית מסע – מסלול אישי

כל מעבר למדינה אחרת טומן בחובו התרגשות, פרפרים, הכנות מרובות, אריזה מוקפדת ותכנונים נוספים. לאחר שחושבים על הכול ועושים את הצעד, מתחיל מסע ההיכרות עם המקום החדש ומסע ההיכרות עם העצמי במקום החדש. איך אני מוצא את עצמי? מה יהיו מקומות הבילוי הקבועים שלי? איך אני מתנהג פה? מהם החוקים?

מי נגד מי?

מעבר להתמקמות וההיכרות, כמובן שיש הרבה הפתעות ודברים לא מתוכננים. מצד אחד הכול מרגש, מעניין ומסקרן, ומצד שני, לעיתים דברים של מה בכך לוקחים זמן רב ולא הכול הולך כל כך חלק.

הכירו שלושה מתניידים שהגיעו לישראל בעקבות תכנית מסע. כולם עברו לתל אביב, כל אחד הגיע ממקום אחר: רייצ’ל מפילדלפיה, ברברה מפריז ובן מלונדון. לכולם יש מה להגיד על הישראלים, על קשיי ההסתגלות, על הקהילה הבינלאומית בתל אביב וכמובן על פערי התרבות והפדיחות של ההתחלה.

עברית שפה קשה

ללמוד שפה חדשה זה תמיד אתגר ובהתחלה כמו בהתחלה – עושים טעויות. במקרים מסוימים זה עניין של הגייה לא נכונה ומתקנים אותך בקטנה, ובמקרים אחרים טעות יכולה להוביל למצב משעשע ומעניין בהרבה. רייצ’ל, בת 26, הגיעה לארץ לפני כשנתיים מפילדלפיה. היא רכזת תלמידים ואחראית על פיתוח משאבים ב-The schoolhouse, עמותה ישראלית שמקדמת השכלה וכישורים בקרב פליטים ומבקשי מקלט. היא הכירה את בן זוגה הישראלי בתוך חודש מאז שהגיעה לארץ. “יש לי סיפור ממש מביך שקשור לשפה”, היא מספרת. “הלכנו לארוחת ערב לכבוד יום ההולדת של בן זוגי, ואימא שלו מסתכלת עלי ואומרת לי: ‘את עייפה’. עניתי לה: תודה רבה! ואז בן זוגי מסתכל עלי ואומר לי ‘היא אומרת לך שאת עייפה, לא שאת יפה’. זה היה כל כך מביך! במיוחד כיוון שאמרתי כל כך תודה”. הסיטואציה הייתה מביכה במיוחד מאחר ובתחילת הקשר היא ניסתה לעשות רושם על המשפחה.

בן (30) הגיע לארץ לפני שנה ו-10 חודשים מלונדון. הוא נציג שירות לקוחות בחברת eToro, רשת חברתית להשקעות. הוא סיפר שיום אחד הוא הגיע למקום העבודה שלו ולא הצליח להעביר את כרטיס העובד כדי לרשום נוכחות. הוא שאל את הגברת בקבלה מה עליו לעשות במקרה כזה, והיא הסבירה לו שהוא יצטרך לעדכן את שעת הכניסה בעצמו. בן אמר לה בתגובה “אז אני אעשה ביד?”, מה שהוביל כמובן לצחוק גדול והסתלבטות קלה של פקידי הקבלה בעניין. לאחר ההסתלבטות הובהר לו שהוא התכוון לומר “לעדכן את זה ידנית”.

אמור לי מיהם חבריך

אחד האתגרים הגדולים במעבר למקום חדש הוא יצירת מעגלים חברתיים חדשים. כאילו לקחו את הלוח המחיק, מחקו הכול ואתה צריך להתחיל לצייר עליו מחדש. אופציה אחת היא להסתובב עם המקומיים כדי לספוג את השפה מהר יותר ולהתערות בתרבות. בערים גדולות יש גם בדרך כלל קהילה בינלאומית שהיא דרך פשוטה ומהירה יחסית להרגיש בבית. בתל אביב, הקהילה הבינלאומית די גדולה ופורחת ולמעשה, מי שירצה יוכל להיות בקשר רק עם תיירים אם ירצה.

תיירים רבים מגיעים לארץ לתקופה של עד שנה מטעם תכניות של הסוכנות היהודית או ארגונים אחרים, מעבר עקב לימודים אקדמיים וחלקם גם מטעמי עבודה. האינטראקציה עם שתי הקבוצות האלה מאוד מעניינת ויכולה להיות בו בעת חלק מהחוויה התל אביבית. “באמת שחשבתי שאכיר הרבה יותר ישראלים. אבל זה לא שינה כי הכרתי אנשים סופר מעניינים”. רייצ’ל מספרת כי בהגיעה לארץ היא נכנסה לדירה עם עוד שמונה שותפים בשכונת שפירא. זוהי דירה שבה מתגוררים רק תיירים, התחלופה די גבוהה ומגיעים אנשים ממש מכל העולם. “בפעם הראשונה שהייתה ארוחת new years eve חגגתי עם 12 אנשים, כל אחד ממקום אחר בעולם וזה היה אדיר. זה בהחלט חלק מהחוויה התל אביבית בשבילי”. היא קיבלה טיפים מדיירי הבית והנחתה את החדשים כשהיא הייתה ותיקה. הם יצאו הרבה יחד והכירו לה את העיר על כל פרטיה. עם החבר’ה האלה היא הסתובבה רוב הזמן, אך רובם נשארו לפרק זמן של כמה חודשים בלבד, מה שמעלה את השאלה, עד כמה הולכים להשקיע בקשר כזה שהוא די זמני? כיוון שרייצ’ל מהר מאוד תפסה בן זוג ישראלי, רוב הקשרים שלה עם ישראלים היו דרכו ואת שאר החברויות שלה היא מצאה, כאמור, בקהילה הבינלאומית. במובן זה, היא נשארה במקום הנוח והטבעי שמאפשר לחוש די מהר בבית ובשותפות עם עוד אנשים רבים שחולקים מצב חיים דומה.

“כמובן שיותר קל להסתובב עם חבר’ה מהקהילה הבינלאומית. תמיד ניסיתי להתנגד לזה, אך זה בלתי נמנע”, מספר בן. על אף שהנטייה הראשונית שלו הייתה לנסות להסתובב עם מקומיים כדי ללמוד כמה שיותר ולהיות באמת חלק מהמקום, בסופו של דבר הוא לא יכול היה להימנע מלהיות גם חלק מהקהילה הבינלאומית שהיא כל כך תומכת. “כמובן שקל יותר לתיירים ליצור קשרים אחד עם השני. הרי אנו באותה סירה, חווים את אותן חוויות. זה רק טבעי שיהיה יותר קל להסתובב יחד ולהיעזר אחד בשני”. עם זאת, בן מדגיש שממש חשובים לו גם הקשרים עם החברים הישראלים שלו, ובעיניו זה משהו שאסור לוותר עליו כשעוברים לגור במקום חדש.

גם ברברה בת ה-30, שהגיעה לארץ לפני כשנה מפריז, מספרת שהיה לה חשוב ליצור קשרים גם עם ישראלים וגם עם תיירים בהגיעה לארץ. תחילה היא אף ניסתה להימנע מהתרועעות ספציפית עם צרפתים כדי להרגיש אווירה שונה מהבית, אך עם הזמן הנוסטלגיה עשתה את שלה והיא ייצרה לעצמה גם מעגל חברים צרפתי בתל אביב.

בנוסף למקום החם והבטוח שמאפשרת הקהילה הבינלאומית התוססת הזו, רייצ’ל מציינת שדווקא עם חברי הקהילה הבינלאומית היה הכי כדאי להתייעץ על כל עניין שהוא, מה שישראלים לא בהכרח ידעו לעזור. “דווקא מי שנמצא בדיוק במצב כמוך, שאין לו תעודת זהות ישראלית, שצריך ללכת לאותן מחלקות במשרד הפנים, ושנאבק עם קשיי השפה הוא זה שיוכל לייעץ ולעזור לך לעיתים הרבה יותר”.

הכי מחרפן שיש – ביורוקרטיה, ביורוקרטיה, ביורוקרטיה

בסוף בסוף, הדברים שהכי מוציאים בן אדם מדעתו הם עניינים קטנים כמו המתנה לנציג שירות לקוחות או ענייני ביורוקרטיה אחרים. תארו לכם את אותו דבר רק שכל האוצר מילים שלכם זה “בבקשה” ו”סבבה”.

“לא הייתי יכולה לדמיין שיהיה כל כך קשה לתאם תור לרופא”, אומרת רייצ’ל בעודה מתארת את התהליך המייגע של זימון תור באנגלית. גם רייצ’ל וגם ברברה סיפרו שההמתנה לנציג דובר אנגלית ארוכה בהרבה מהמתנה רגילה לנציג דובר עברית. מה שקורה במקרים רבים זה, שהנציג שקיבל את השיחה הולך לחפש נציג דובר אנגלית ומוצא אותו בערך תוך 40 דקות, או שבמקרה הפחות טוב השיחה מתנתקת ואז הסיפור מתחיל מההתחלה. בהרבה מהמקרים, גם כאשר מוצאים נציג דובר אנגלית, הרמה שלו לא מספיק טובה כדי שהשיחה תעבור חלק. כמו כן, מערכת הטיפול הרפואי לתיירים היא שונה מאשר לאזרח. זה נעשה דרך אחת מחברות הביטוח ובמקרים רבים בעתות לחץ, כשממש חולים למשל, אפשר בקלות ליפול בין הכיסאות עקב אי הבנות או עקב פתרונות לא נוחים כמו המתנה לביקור רופא (שמגיע תוך כמה שעות).

ברברה: “פעם אחת, כשהייתי ממש חולה, ניסיתי לקבוע תור והצליחו לקבוע לי רק לשבוע קדימה. באותה הפעם נאלצתי ללכת למרכז רפואי פרטי ולשלם בעצמי, בנוסף למה שאני משלמת לביטוח כל חודש”. ברברה מסבירה שברגע שאין לך תעודת זהות ישראלית, זה מאוד מקשה. “בכל פעם שאני רוצה לקבוע תור לרופא, הדבר הראשון ששואלים במענה הקולי זה מהו מספר תעודת הזהות שלך. אז מתחיל מעין לופ כזה שלא נגמר, אני לוחצת על ספרה אחרת כי אין לי מספר תעודת זהות ואז נציג לוקח את השיחה ושואל מה מספר תעודת הזהות. בדרך כלל מפנים אותי ממקום למקום, מנציג לנציג. במקרים רבים פשוט אף אחד לא יודע מה לעשות. התקווה היחידה היא ליפול על נציג שיגדיל ראש וימצא פתרון”.

בן מספר שבסיטואציות רבות, אין ברירה אלא לסמוך על נציג השירות או נציג המכירות. בעוד שכיום העברית שלו כבר ממש טובה, עדיין, בעת פתיחת חשבון בנק לדוגמה, הוא לא יכול היה לעבור על החוזה ולהבין אותו לפרטיו. הוא הבין שבמצב זה עליו לסמוך על פקיד הבנק ולקוות לטוב.

בקשיים שכאלו, כל אחד מוצא דרכי התמודדות שונות. “אני מנסה להימנע מעניינים ביורוקרטיים שאני צריך לעשות”‘, מספר בן, “אז אני דוחה את זה עד שכבר אין ברירה. אני גם מעדיף לעשות את כל ענייני הביורוקרטיה פנים אל פנים ולא בטלפון. בטלפון יותר קשה לי להבין הכול. אנשים מדברים מהר לפעמים, מילים מתפספסות ואני דואג שאני לא מבין את כל מה שנאמר. אני מעדיף לדבר עברית פנים אל פנים, כך אני יכול לראות את הבעות הפנים של האדם מולי והוא יכול לראות את הבעות הפנים שלי”.

אצל ברברה ורייצ’ל, עם הזמן הטיפול בחשבונות וברוב ענייני הביורוקרטיה נעשה על ידי השותפה ובן הזוג הישראליים, כדי להקל על העניינים.

דם חם, זה מה שאומרים שיש פה

כשמדברים על האופי הישראלי – שמענו כבר הכול. אבל באמת הכול. חוצפנים, ישירים ברמה הזויה, קולניים, חותכים בתור והרשימה נמשכת. האם לחלק מזה אפשר להתרגל? האם אפשר אולי גם ליהנות מהשינוי?

“כשהייתי יחסית חדש פה היו דברים שממש זיעזעו אותי”, מספר בן ומזכיר סיטואציה, בה בעודו מחכה בתחנת אוטובוס ומחפש את התחנות במפה התלויה, גברת ביקשה ממנו לזוז כדי שתוכל לשבת. לאחר שהוא זז לבקשתה, היא בחנה אותו בעודו קורא, מה שנראה לה ככל הנראה זמן רב מדי ואמרה לו: “מה אתה מחפש שם? אטלס? תשאל את הנהג כמו כולם!”. לפי בן, “זו דוגמה שחוזרת על עצמה של אנשים שאומרים כל מה שעובר להם בראש. זה היה לי מאוד זר בהתחלה, לפעמים עדיין יש סיטואציות כאלו שתופסות אותי קצת בהפתעה אך אני הרבה יותר רגיל לזה עכשיו”.

בן, שכאמור הגיע מלונדון, מספר על עוד תופעה שעדיין לא הצליח להתרגל אליה. “פה בישראל זה מקובל שאתה מזמין את עצמך למקומות. יש לי קרובי משפחה פה. הם לא תמיד מזמינים אותי אבל הם תמיד שמחים לראות אותי. הם מצפים ממני שאתקשר כשמסתדר לי ואומר, ‘הי, אני יכול לקפוץ?’. זה מאוד יוצא דופן בשבילי. זה משהו שקשור לתרבות הבריטית, אתה לא מזמין את עצמך לבתים של אנשים אחרים. אתה יכול להציע להיפגש, אבל לא בבית של מישהו אחר. אנשים בריטים הם חברותיים אבל החברותיות נעצרת בסף הדלת. אנשים לא מזמינים בקלות אליהם הביתה. זה לא mi casa es tu casa”.

ברברה, שעובדת כמוכרת במעדניה ובית קפה בנווה צדק, נתקלה בתופעה בה אין ממש תור מסודר, גם בתור מוכרת. כשהיא באמצע טיפול בלקוח, באים אנשים נוספים ושואלים אותה שאלות תוך כדי. בהתחלה היא הרגישה רע עם זה, עד שהבינה שפה זה די מקובל וזה לא יותר מדי מטריד אף אחד אם מישהו רק שאל שאלה באמצע. “בשבילי זה היה מאוד מוזר בהתחלה, עצם העובדה שזה לגיטימי לשרת כמה אנשים במקביל”.

רייצ’ל מהר מאוד הבינה שעמידה בזמנים זה לא משהו שהולך פה. בפעם הראשונה שהיא באה לארוחת ערב אצל המשפחה של בן זוגה, הם קבעו להיפגש בערך ב-18:00 והיא, כאמריקאית טובה, התייצבה בדיוק ב-18:00 בערב. בדלת עמד אבא של בן זוגה ופצח בדואט של אנגלית קלוקלת ועברית קלוקלת. עד מהרה האחות הצילה את המצב והבהירה שהבחור ישן והם בכלל לא ידעו שהיא מגיעה בשעה זו. בהמשך רייצ’ל הבינה שהכוונה הייתה להיפגש באזור 18:00, מה שאומר להגיע באזור 19:00, והם התיישבו לאכול רק ב-20:00. “זאת הייתה הבנה רצינית שדברים לא קורים פה בדיוק בזמן שאומרים שזה יקרה. דיוק זה לא הצד החזק של הישראלים. אבל אחרי שהתרגלתי לכך, זה שינה את החיים שלי לטובה. היום, כשאני נפגשת בעיר עם חברים, בין אם הם ישראלים או תיירים, אנחנו נפגשים באופן טבעי באיחור של 15-30 דקות. זאת ממש הקלה, אני לא אוהבת למהר ולהיות בלחץ להיות בדיוק בזמן וכיוון שכולם מסביב ככה זה ממש משחרר”.

גם רייצ’ל וגם ברברה ציינו שעל אף הישירות והחוצפה של הישראלים, הם מאוד חמים ולרוב שמחים לעזור. וגם אם הם לא ממש שמחים, הם עדיין יעזרו במה שניתן. ברברה מספרת שהרבה פעמים הציעו לה עזרה עוד הרבה לפני ששאלה, רק כיוון שנראתה אבודה. עבור רייצ’ל, היה מעניין לראות איך גם במקרה שברור שהאדם לא פנוי כרגע, הוא עדיין יעשה כל שביכולתו כדי לוודא שהיא תקבל תשובה או שתגיע למקום שהיא צריכה להגיע אליו. עוד ביטויים שרייצ’ל למדה מהר מאוד לאהוב זה כינויי החיבה שנאמרים פה אחד לשני עם היכרות מאוד מינימלית, ביניהם “כפרה”, “מותק” וכדומה.

בתל אביב התנהג כתל אביבי

אז אחרי מספיק זמן בתל אביב, אף אחד לא נשאר בדיוק כפי שהיה. כולם סיפרו שדברים השתנו אצלם בהתאם למה שמכתיב המקום. כפי שרייצ’ל שיתפה, היא כבר לא דייקנית כרונית כי אנשים פה לא באמת מגיעים בזמן. אך אם זה נשמע כהתדרדרות או דבר של מה בכך, בשבילה זה עניין עצום שממש שדרג לה את איכות החיים. “פה אני לא מרגישה לחץ בשום דרך. אנשים פחות לוקחים את עצמם ברצינות והם פחות שיפוטיים מאנשים בארה”ב. למשל, אם הייתי מאחרת בכמה דקות לפגישה עם מישהו בארה”ב, זה היה נחשב לגסות רוח והוא יכול היה ממש להיעלב. פה אם מאחרים לך, לא תיקח את זה באופן אישי ולא תסיק מזה שלא מכבדים אותך”. לפיה, כיוון שאנשים פה לא לוקחים דברים מעין אלו ברצינות או באופן אישי, זה ממש הרגיע אותה וגרם לה להרגיש יותר חופשייה.

בנוסף, רייצ’ל משתפת רגע חשוב שנתן לה מעין אישור שהיא נטמעה בחברה במובן מסוים. “זה היה בנסיעת מונית בירושלים והיה לי ברור שהנהג מנסה לגבות מאיתנו מחיר יקר מאוד. כנראה שהוא ניסה לתקוע מחיר כי דיברנו באנגלית. לגמרי שטפתי אותו, צעקתי עליו על המחיר”. היא לא זוכרת איך הסתיימה התקרית הזו אך עדיין, עבורה זה מעין סיפור גאווה קטן שמראה לה שהיא כבר יודעת מה בסדר ומה לא, ושהיא מרגישה ביטחון מספיק כדי לעמוד על שלה.

בן מעיד על עצמו “לא הפכתי לבן אדם אגרסיבי, אבל אני יותר ‘דוגרי’. מגיע למטרה מבלי לבזבז זמן. זאת הדרך שבה פועלים פה. כמובן שהישראלים רואים בי כיותר אנגלי מהאנגלים, אבל אני מרגיש את ההבדל על עצמי. גם למשל כשאני הולך ברחוב, אני לפעמים קצת דוחף אנשים ואני לא אומר סליחה כל הזמן, נהייתי קצת קשוח יותר”.

עבור ברברה היה שינוי משמעותי. כיום היא רואה את עצמה כהרבה פחות ביישנית. “בגלל שהאנשים פה חצופים לפעמים, אני מרגישה שאני צריכה לבטא את עצמי יותר. היום אני עם יותר ביטחון, אני יודעת יותר מה אני רוצה ואני יודעת איך לבקש את זה. למשל במקום עבודה הרגשתי בנוח לבקש העלאה במשכורת אפילו שלא עבדתי במקום הרבה זמן, מה שלא הייתי עושה בצרפת”.

לסיכום
בתל אביב התוססת יש לא רק ישראלים ששוחים פה כבר שנים, יש גם אורחים מתניידים שמגיעים מכל מיני פינות בעולם. כאן הם נפגשים אחד עם השני, עם הישראליות, עם התל אביביות, עם הרגלים, נורמות ומנהגים חדשים. הם לאט לאט לומדים את השפה ואת הכללים, משתנים, חווים חוויות, נקווה שברובן חיוביות או לפחות מלמדות ומסקרנות. כולם העידו על עצמם שהם השתנו, התאקלמו במידה כזו או אחרת, כל אחד בדרכו. בהחלט אפשר לומר שהמקום והתרבות כבר נעשו במידת מה חלק מהם.

כיף לראות איך עם סבלנות ומוכנות לקחת כמה צעדים, אפשר ליצור לעצמך חיים חדשים מאפס. המעבר, עם כל האתגר והתסכולים שלו, מאפשר הזדמנות נדירה ללמוד הרבה על המקום, על התרבות וללמוד הרבה על עצמך. להבין מה אתה אוהב במקום החדש ומהם הדברים שאתה לוקח מהבית שלך. כשאנו מדברים ספציפית על תל אביב, אני יכולה רק לקוות שהקסם המיוחד שלה ישאיר את המתניידים לזמן רב או שלפחות ישאיר להם הרבה זיכרונות מתוקים.

נכתב על ידי שרון שטיינר, מנהלת תוכן ושיווק, תכנית מסע – מסלול אישי

יש לכם שאלות?
נשמח לעזור!

אנא מלא/י את הטופס וניצור איתך קשר בהקדם.

הפריט נוסף להזמנה שלך! 🙂