אם אתם נמצאים ברילוקיישן באיטליה, בטח שמתם לב שכל האיטלקים הפכו בשבועות האחרונים לחובבי קולנוע אדוקים – ויש לכך סיבה טובה. הסרט האיטלקי “יפה לנצח” סחף אחריו את אירופה וארה”ב ולאחר בצורת של כ-15 שנה, הוא גרף כמעט כל פרס אפשרי, כולל את פרס האוסקר לפני יומיים.


הקולנוע האיטלקי במיטבו
אי אפשר לדבר על קולנוע איטלקי מבלי להזכיר את מערבוני הספגטי של סרג’יו ליאונה. ליאונה יצר קלאסיקות קולנועיות מוכרות, שהבולטות בהן היו “הטוב הרע והמכוער” ו”היו זמנים במערב”. למרות שהסרטים לא צולמו באיטליה, הם בהחלט מדמים סגנון שכל כך מאפיין את אופי האומנות האיטלקית, ספק דרמטית, ספק קומית, מוטיב שחוזר על עצמו לאורך השנים וניכר גם ב “יפה לנצח”.
הסרט האיטלקי האחרון שזכה באוסקר היה הקומדיה הטרגית “החיים יפים” של רוברטו בניני. הסרט הצליח לתת טעימה מהלך הרוח של העם האיטלקי, שמנסה לשמור על מצב רוח חיובי, למרות המצב העגום והקשה.


ההשפעה ניכרת
איטליה והערים שבה השפיעו על כל תעשיית הסרטים המודרניים מכל הסוגים באופן קבוע. סרטי הניו-ראליזם של סיסא ופליני, שממחישים את יופיה ומורכבותה של רומא (“גנבי האופניים”, “8 1/2”), הצליחו להציג רגשות מעורבים לגבי עיר דינמית ויפה בשנותיה הקשות.
טוסקנה היוותה מוקד עלייה ליוצרי סרטים רבים. הנופים המרהיבים של פירנצה ושדות החמניות היוו השראה לסרטים כמו “חדר עם נוף'” ו”שדה החמניות'”. גם חיי הכפר באיטליה קיבלו מקום של כבוד בסרט “סינמה פרדיסו” של ג’וזפה טורנטורה. הסרט מתאר ילדות עיירה קטנה בסיציליה ומציג מורכבות הומוריסטית ומרגשת של החיים בכפר קטן ועני באיטליה. הסרט זכה באוסקר ב 1989.
גם הוליווד לא פסחה על איטליה כמרכז תרבותי ומעורר השראה. “מרומא באהבה” של וודי אלן ו”לאכול להתפלל לאהוב” ניסו לתת טעימה של הקסם האיטלקי המאוד צבעוני ויצרי.
ולמרות שאי אפשר לערער על כך שתעשיית הסרטים מאוהבת באיטליה, הרבה טוענים שתעשיית הסרטים האיטלקית של שנות ה-2000 כבר איבדה את הילת העבר שלה וכי השפעת הקולנוע האיטלקי על תעשיית הסרטים העולמית כבר לא נראית לעין.
לכן, מעבר לכבוד שבמעמד, זכיית הסרט “יפה לנצח” של פאולו סורנטינו מסמלת לא רק את החזרת עטרתה של תעשיית הסרטים האיטלקית ליושנה, אלא אולי אף התאוששות כללית במצבה הסוציו-אקונומי של המדינה.
עוד על איטליה: