רילוקיישן לארה”ב: אמא בארץ אחרת

שם: דניאלה נאור
גיל: 25
מקום מגורים: סיאטל, וושינגטון
הכי מתגעגעת ל: שמש

תמיד רציתי להיות אמא. 

אולי אני מיושנת, אבל מאז שהייתי קטנה לא הפסקתי לחלום על הרגע הזה.

לפני שנתיים עבדתי כמנהלת משרד ועוזרת אישית. נדב ואני גרנו ביחידת דיור בגודל חדר, “צפופה לרווחה” קראנו לה. עבודה טובה, פינה משלנו שאהבנו… תכלס, מי צריך יותר מזה? 

אחרי שנתיים בעבודה החלטתי שאני צריכה להתפטר. שלא טוב לי ושאני צריכה שינוי. שבוע אחרי החתונה הודעתי על התוכנית שלי לעזוב כחודשיים וחצי אחר כך, עם הטיסה שלנו למקסיקו. לא חיפשתי עבודה ולא ידעתי מה אני באמת רוצה מעצמי. 

ואז, יום לפני הטיסה, קיבלנו הצעה לרילוקיישן. תכננו לחשוב על זה במקסיקו, אבל שעתיים לפני הטיסה שלחנו אישור על ההצעה וטסנו. כי מי רוצה להתעסק בשינויים גורליים כאלה בין בירה לטקילה?

זה היה אמור להיות קל יותר

עברנו לסיאטל כשהייתי בחודש החמישי להריון. נכנסתי להריון, מתוכנן, חודש אחרי החתימה על הרילוקיישן. בפנטזיה שלי זה היה מוצלח יותר. נגיע, נתאקלם, נתערבב וכשאלד כבר נהיה עם קרקע יציבה. 

רק שבתסריט שלי, ההריון היה צריך להיות קל יותר, המחיה זולה יותר, חיפושי הדירה פשוטים יותר וכל הביורוקרטיה בכלל לא נלקחה בחשבון. 

תוך כדי, נדב היה בסיום התואר שלו באוניברסיטה הפתוחה ובשלושת החודשים הראשונים למד מפה את שני הקורסים האחרונים שלו, בלילות ובסופי שבוע. קל זה לא היה. הוא יצא לעבודה כל בוקר וחזר ללמוד עד הלילה ואני טיפסתי על הקירות וניסיתי להעביר את הזמן עם עצמי ועל ידי “דייטים” עם ישראליות אחרות. 

And then came Emilia

מעקב ההריון שהייתי רגילה אליו בארץ (מלא בדיקות ואולטרסאונד כל שבועיים בערך) פתאום השתנה. רופא אחר, גישה אחרת, לא עושים אולטרסאונד אלא אם חייבים, גם לא בדיקות דם, שלא נדבר על המושגים החדשים שהייתי צריכה ללמוד כדי לתקשר עם הגניקולוג באנגלית שבורה. 

והכי מצחיק, שבאמריקה המפותחת הרופא בודק התקדמות הריון ע”י היקף בסנטימטר! ממש כמו זה שאמא שלי שמה על הצוואר שהיא תופרת. בחיי.

בדידות, שינויים, געגועים, בכי, מחסום שפה, כאבים, חששות… הכל התנקז לרגע אחד – אמיליה נולדה.

חבלי הלידה היו ארוכים ומייגעים (ועודם…), אבל אמא שלי  (המדהימה!) הגיעה אלינו לחיזוק ובאמת שאין לי מושג איך הייתי שורדת את התקופה הראשונה בלעדיה. פיזית ונפשית. 

בתוך העייפות, הכאבים וטלטלת הזוגיות נכנסו אושר ואהבה שלא ניתן לתאר. יותר מכל מה שיכולתי לדמיין שאוכל להרגיש אי פעם.

תינוק

אמא שלי חזרה לארץ. הפרידה הפעם הייתה קשה יותר מזו שהייתה כשאנחנו עזבנו. אבל הפעם, לעומת אז, לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרק ליותר מכמה שעות. באותם רגעים הבנתי כמה כוח אני שואבת מאמיליה.

כל כך חששתי מהרגע הזה שאשאר איתה לבד בבית. כל הזמן טיפלתי בילדים של אחרים ועזרתי עם אחיינים שלי. לא ידעתי איך אצליח להתמודד לבד בגידול שלה בתוספת כל התחושות שמסביב.

אבל הבדידות התפוגגה, הכאבים דעכו, הזוגיות התייצבה ופתאום יש משמעות.

אמיליה גדלה מיום ליום, מחייכת, בוחנת, ממלמלת. אני כל כולי שלה. מתרגשת ומתמוגגת מכל רגע איתה. 

חווית ההורות בחו”ל

אין לי  ספק שאם היינו בארץ הכל היה נראה אחרת. כנראה שהיה לוקח לי קצת יותר זמן להתאפס, שאם הייתי עייפה או סתם רוצה לבלות הייתי נעזרת במשפחות/חברים. אבל כאן פשוט אין לי את האופציה ואני מוצאת את זה מחזק.

יש משהו ב”לבד” הזה, במרחק מהמשפחה, בגידול התינוקת שלנו באזור שכל אחד לעצמו ואין אף אחד לסמוך עליו שישמור על הגורה שלך, שמעצים את חווית ההורות שלי פי כמה. 

מצד אחד אין תמיכה וליווי צמודים. מצד שני, קורה פה קסם שזורק אותי בחזרה לגישה המיושנת שלי שאומרת לי שהאינסטינקטים שלי פשוט יודעים איך להיות אמא ולעשות את זה בעצמי. ומשהו פה עובד.

אמיליה בת ארבעה חודשים וחצי סך הכל ונדמה שהיא הייתה איתי כל החיים (או שפשוט ככה זה מרגיש כשערים ארבעה חודשים וחצי רצוף? 🙂

ברור לי שזו רק ההתחלה של כל ההתחלות במסע ההורות שלי. שהאתגרים הגדולים מחכים לי בסיבוב. ולמרות זאת, אולי אני מיושנת, אבל כבר מחכה לילד הבא.

לקריאה נוספת: הריון בשלוש יבשות

יש לכם שאלות?
נשמח לעזור!

אנא מלא/י את הטופס וניצור איתך קשר בהקדם.

הפריט נוסף להזמנה שלך! 🙂