שם: שקד גיל
גיל: 41
מקום מגורים: ברלין
הכי מתגעגעת ל: לקוטג’ ולבמבה
לקח לי קצת זמן. סוף סוף אני לוקחת נשימה.
שלושה חודשים אחרי המעבר אני אוספת מחשבות ורגשות וכותבת.
בפעם האחרונה שכתבתי היינו שלושה שבועות לפני המעבר, אני חושבת. זו הייתה תקופה סוערת מאד בשבילי. רצף הארוחות ומפגשי הפרידה היה ארוך ומתיש רגשית. חברים, שכנים, עמיתים ומשפחה, אנשים יקרים יותר ופחות, קרובים יותר ופחות, המון נאומונים ומילות פרידה – פתאום הכל נדחס במסגרת זמן צפופה. אוף כמה רגש! גדול על פולניה שכמותי.
משהו לא עובד אצלי כמו שצריך, הרדאר שלי, שבדרך כלל מכוון היטב, יצא לגמרי מאיפוס. אנשים שאני מצפה מהם, מאכזבים, וכאלה שלא – ממש מפתיעים אותי. אני לא רגילה לטעות כל כך. הפיוז שלי קצר מהרגיל, דברים מציקים לי יותר, העצבים חשופים. קשה לי להעביר הלאה דברים שבדרך כלל יכולתי. הלחץ משפיע והרגישות עולה בכל התחומים. כנראה שזה מה שקורה כשהמצפן שלך נמצא כל כך רחוק ממך.
צלחנו את האתגר
מצד שני, לרשימת המשימות האינסופית פתאום יש סוף שנראה לעין!
אני מסמנת עוד וי ומוחקת עוד שורה, עוד שבוע עובר ועוד אחד ועוד. ואז…
יושבת לי בצד, דמעות של התרגשות בעיניים. מקשיבה לבתי הגדולה משחקת עם אבא שלה. חודש ושלושה שבועות היינו בנפרד ממנו והיא כל כך מאושרת עכשיו. האושר מתפוצץ ממנה החוצה, אפשר להרגיש אותו באוויר, בהכל. גם הקטנטונת (בנקודה הזו בת שנה וארבעה חודשים) נתפסת לו על הרגל ברגע שהוא הגיע ומאז לא משחררת, כאילו שאם היא תעזוב הוא יעלם לה שוב. לא הייתי מודעת עד כמה היא הושפעה מהניתוק הזה.
אני עצמי רגועה יותר ושמחה יותר ומלאה יותר, בתוך הרגע הזה המשפחתי, לא יכולה, לא רוצה, לנתק את עצמי מהתמונה השמחה הזו ויודעת שצלחנו את האתגר הקשה הזה, הקשה מכל האתגרים האחרים שחווינו בתוך המהלך הזה.
עוד ארוחה משפחתית משותפת אחרונה ואז לוקחים את עצמינו, בנותינו, חתולותינו ומזוודותינו לשדה התעופה.


ביי ביי ארץ, נתראה בביקורים
חבר אוסף אותנו בצד השני ולוקח אותנו לדירה המ-ה-מ-מ-ת שהאיש שלי שכר. עוד יומיים תגיע המכולה ובינתיים מזרן מתנפח ושרפרף הם הריהוט היחיד שלנו. אין מה לומר, האיש שלי הגדיל לעשות – דירה מרווחת, יפה, אחרי שיפוץ, שני סופרים מול הבית ותחבורה ציבורית מגוונת במרחק הליכה קצר. שני אגודלים באוויר.
כאן מתחילה רשימת משימות חדשה לגמרי והגדולה שבהן – למצוא לבנות גן כדי שיתחילו לקלוט גרמנית, וכדי שיהיו להן חברים וכדי שיהיה להן מעניין ולא יהיו תקועות עם אמא כל היום בבית וכדי שיהיה לי זמן כדי לקדם את העניינים.
בדיקת מציאות מהירה (בשיטוט בין גנים בסביבה) הבהירה שלהגיע בנובמבר ולצפות למצוא גן לשתיהן מהר זו שאיפה קשה למימוש. הייאוש התחיל לשקוע כשהבנתי שייתכן שאשאר איתן בבית חודשים עד שאמצע מקום קרוב או שאצטרך להרחיק מאד מהבית כדי למצוא מקום פנוי. ואז, האיר לנו המזל פנים כאשר נמצא גן שנפתח השנה, ובמקרה הוא בלתי מאוזן לטובת בנים ולי שתי בנות שמוכנות בכיף לפתור להם את הבעיה.
בגרמניה, כדי להכניס ילד לגן (ולא משנה פרטי/ציבורי) צריך משהו שנקרא גוטשיין, שזה מעין אישור שמתקבל ממשהו כמו מחלקת ילדים בעירייה. בלי האישור הזה אי אפשר להכניס ילד לגן, והאישור הזה גם מגדיר את כמות השעות שהילד יכול לשהות בגן (כי יש סבסוד בעלות). אני לא אכנס לפירוט יתר בנושא, כי זה נושא עצום, אבל הגרמנים הם, איך נאמר בעדינות, קשיחים בחוקים שלהם. אין ימינה ואין שמאלה. יש רק דרך אחת לעשות את בדברים והיא דרך ביורוקרטית ומסורבלת.
בעזרת שכנה נפלאה, שהפכה מאז לחברה של ממש, צלחתי את האתגר הביורוקרטי הראשון שלי והבנות נכנסו רשמית לגן, שלושה שבועות בלבד מיום הגעתנו לברלין.
מי שמבין יספר לכם שזהו נס של ממש.
בתוך הזמן הזה כמובן הגיעה המכולה, הוזמנו ארונות, הגיעו והורכבו. עוד פריט נוסף ועוד אחד ולאט לאט הבית התחיל לקבל צורה ולהרגיש כמו בית. עכשיו יש לנו חדר אורחים מוכן והביקור הראשון (אמא שלי, יהההה!!!!) צפוי בסוף החודש הזה.


ברוכים הבאים חיים חדשים.
לקריאה נוספת: הטסת בעלי חיים וחיות מחמד