שם: סיגל כהנא
גיל: 40 פלוס מינוס
מקום מגורים: פרלון, ניו ג’רזי
הכי מתגעגעת ל: חורף ישראלי
״אף אחד לא בא רק לשנה… אתם לא תרצו לחזור״.
״גם אנחנו באנו לשנה ונשארנו 20״.
זה מה ששמענו באופן גורף מכל החבר׳ה הישראלים שגרים פה.
ואני באמת יכולה להבין את הפיתוי של להישאר באמריקה (גרתי פה שש שנים ברווקות).
אבל מצד שני (תמיד יש צד שני),
ידענו למה אנחנו באים ולמה רק לשנה וזה עזר לנו להגשים, ליהנות ולמצות את השנה הזו במאה אחוזים.
מבחינתי השנה הזו היתה הצלחה.
למה?
באנו עם הרבה גמישות במחשבה,
גם מול הילדים הגדרנו להם שזו שנה של הרפתקה שהם מוזמנים להציץ לתרבות אחרת, ללמוד דברים חדשים, לקחת מה שמתאים להם בלי לחץ וזה מה שהם עשו. זרמו, הכירו חברים חדשים, פיתחו מיומנויות חדשות ובשבילם השנה הזו היא מתנה לכל החיים.
דבר שני, השתדלתי להיות פחות צודקת ויותר חכמה.
שמתי לי מטרה – אני הולכת להופיע עם הסטנד אפ שלי כמה שיותר ובשביל זה צריך ליזום, ליצור, להיות בפעולה. אז עבדתי והרבה… מניו יורק, טורנטו, אריזונה ואיפה לא… כי היתה לי מטרה ברורה עם כוונה טובה ולפעמים זה כל מה שצריך.
השלמתי את צילומי הסרט הדקומנטרי שלי שיגיע להקרנות בארה״ב בהמשך.
הנחיתי מפגשי פסיכודרמה ועזרתי לאנשים.
הכרתי אנשים נפלאים שחלקם הפכו למשפחה.


ביליתי שנה מדהימה ויוצאת דופן עם אחותי האהובה ומשפחתה. גרנו בשכנות וכל שישי ארוחה אחת אצל השנייה, טיולים משותפים, ימי הולדת. כל מה שלא עשינו כל השנים.
דבר נוסף ששמתי לב אליו זה סדרי עדיפויות.
מה בא לפני מה?
מתי זה זמן משפחה?
מתי זה זמן זוגיות?
מתי זה זמן עבודה?
טיילנו המון, חיזקנו את הקשר המשפחתי הזוגי והאישי, במיוחד בחודש האחרון בו טיילנו 24/7.
אז ממריאים חזרה לניו יורק, קופצים להגיד שלום לפסל החירות ויומיים אחרי ממשיכים לארץ.
הרעיון לטוס לשנה היה על גבול הספונטני (תוך 3 חודשים) ודרש הרבה גמישות מחשבתית, יצירתיות והנאה מהלא נודע.
העזנו והרווחנו!