מאת: רותם שוורץ
מאז שהתחלתי “לבלות” בפייסבוק יותר שעות משעות היום שלי (זה בסדר, בקריאה, לא סלפיז או צילומי אוכל. אני ממילא אוכלת אוכל שמצטלם די גרוע, כמו למשל, קופסת תירס של יכין) – המיזנתרופיה שלי עלתה פלאים. מאז ומתמיד התקיימו אצלי שני הצדדים של התבודדות ואינדיבידואליזם חזק ואהבה לסיפורים של אנשים, היכרויות חדשות וקרבה אנושית.
נקראתי לדגל על ידי מנהלת הבלוג, לכתוב טקסט על רילוקיישן לרגל יום האישה הבינלאומי שבא עלינו לטובה. מצד אחד – אני מאוד אוהבת לכתוב. אבל מצד שני – יש לי פה גדול. ומוח גדול. ודעות לרוב. ונטייה לא לעגל פינות בשום מצב וצורה ולומר את האמת הפנימית שלי ללא פשרות. הממממ. מפחיד. פתח ללינץ’, לטרולים, לאיחולי מוות וקללות בפרטי והן בציבורי (כותבת זאת, כמובן, מתוך התנסות אישית ענפה בתחומים אלה), אבל יחד עם זאת, יש לי כל כך הרבה מה לומר על הנושא, שאמרתי לה אוקיי. וכאן אני יושבת וכותבת שורות אלו, ובזמן כתיבתי, כל חלקיקי הרגעים, הימים, השעות הסגריריות והדמעות שליוו והיו מנת חלקי מהרילוקיישן שלי באנגליה חוזרים אליי כאילו הייתי שם, באותו חדר בסיינט אולבז, כותבת שורות אלו בזמן שאפור וגשום בחוץ, ואני מחפשת לי תעסוקה להיאחז בה.
חשוב לי להדגיש, הרילוקיישן שלי, על כל חוויותיו, הוא שלי, רק שלי, אני היא זו שחוותה אותו. אין כאן נכון או לא נכון, אין כאן הטפה ואין כאן ביקורת על כל אחד או אחת המחליטים או החליטו זה מכבר לעשות את הצעד הכה מורכב הזה, ובאמת מאחלת בריאות ושגשוג מקצועי לכולם. אבל, הרילוקיישן שלי היה אחד מהחוויות המטלטלות של חיי. חוויה שבה, מאישה אופטימית, עצמאית, העומדת בזכות עצמה, חייכנית וחברותית, שקעתי לדיכאון עמוק, חרדות, לילות כימים של בכי תמרורים שלא פוסק ותחושת מועקה גדולה שישבה כאבן ענקית באזור הסרעפת ולא הרפתה ממני לאורך כל התקופה בה חייתי באנגליה האמנם קרובה (בכל זאת שש שעות טיסה פלוס מינוס) אך כה רחוקה, ובעיקר תלושה.
הרילוקיישן הנשי מהווה רק 17% מסך המעברים
ממה שהספקתי לקרוא בפייסבוק, בקבוצות כאלו או אחרות העוסקות ברילוקיישן לצרכי עבודה (אני לא מדברת כרגע על סטודנטים לתואר ראשון שרוצים לנסוע לברלין לכמה שנים לצבור חוויות וללמוד, זה רילוקיישן מסוג אחר, ולצערנו או לשמחתנו, בכל מה שקשור לרילוקיישן, הגיל משחק תפקיד עצום), כמעט תמיד מה שאני קוראת, זה טקסטים העוסקים בזוג או משפחה שמחליטים לעשות את הצעד בעקבות עבודתו של בן הזוג\הבעל. הנשים, ברוב הסטטוסים הללו, מחפשות עיסוקים לעצמן, ורצוי מהבית, או בעיקר מחפשות טיפים לגנים טובים באזור X.
מגיל צעיר אנחנו די מתוכנתות לחלום על הכי גדול והכי נוצץ והכי מדהים, רק מה לעשות, לא כל כך בכיוונים של קריירה אלא יותר בכיוונים של שמלה או משפחה. לא שאני מכניסה שמלה ומשפחה לאותה רובריקה חלילה, אבל אתם מבינים את הרעיון. מבחינת קריירה, We can only dream THAT much. קריירה בינלאומית? לעזוב את החברים והמשפחה והמוכר והידוע ולעבור לארץ חדשה בשביל עבודה? אני לא חושבת שאני אהיה רחוקה מהמציאות אם אסתמך על מאמרה של ד”ר חנה אורנוי בוואלה קריירה משנת 2012, הקובע כי אחוז הנשים הנשלחות או מבצעות בעצמן רילוקיישן עומד על 15%-17% בלבד, הינו עדיין נתון העומד על תילו גם בשנת 2017.
אני עצמי, עמדתי בשנת 2008 בצדו השני של המתרס. עזבתי עיסוקים ולימודים בארץ ולחצתי על כפתור ה-pause, על מנת לעזור לבן זוגי להגשים את חלומו ולא להתעורר יום אחד בתחושת החמצה באם יאמר להצעה הזו “לא”. טסתי בעקבות הצעת עבודתו החדשה למחוז הרטפורדשייר שבאנגליה, על מנת לנסות חיים בארץ אחרת, לצבור חוויות, ובתקווה גם לקדם את עצמי ולפתח קריירה ולהצעיד את עתידנו הזוגי קדימה. אין להבין לא נכון, רציתי את המעבר הזה מאוד. גם עבורו, גם עבורי וגם עבורנו. אותה “הקרבה” שעשיתי, לא נראתה לי כמו הקרבה כלל. לא היה לי ספק שאישה מוכשרת, דוברת אנגלית מושלמת, אקדמאית, ואינטליגנטית שכמותי תצליח למצוא עצמה גם מבחינת קריירה במדינה דוברת אנגלית ובעלת כל כך הרבה אפשרויות תעסוקה באנגליה. כזוג צעיר ללא ילדים, היינו חופשיים כשתי ציפורי דרור, וכל העתיד היה לפנינו.
“בעלי חי את החיים שאני רציתי”
רק שהמציאות היא מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תכנונים אחרים, וכשהיא מכה בפניך היא לרוב מכה ללא רחם. בפועל, כל יתרונותיי האקדמיים והקרייריסטיים לא עמדו לי בעת פקודה. בפועל, חיפשתי עבודה שמתאימה לתפקידי משך שנה שלמה, ונתקלתי בנימוס המאולץ האנגלי המודה לי מאוד על כך שהגעתי לראיון ושהם מאוד ישמחו לפנות אליי באם יתפנה משהו מתאים.
הטלפון שלי צלצל שלוש פעמים במהלך כל תקופת הרילוקיישן בעניינים הקשורים לעבודה או לקריירה. בפועל, בעלי דאז חי את החיים שאני רציתי לחיות. קם בבוקר, עטה על עצמו ביגוד מחויט כיאה לקוד הלבוש הנהוג במקומות עבודה באנגליה, ונכנס לבניין בינלאומי בסיטי של לונדון, ליום של פגישות עם אנשים מעניינים מעולם הכלכלה האירופאי כולו, עבודה על פרויקטים בינלאומיים במיליוני פאונדים ושיחות מעניינות על נושאים מעניינים. ואילו אני, מתרוצצת בין משרד כזה לאחר, בין סוכנות משאבי אנוש אחת למשנתה, מעבירה קורות חיים שאינם מניבים דבר וחצי דבר, ובעיקר, מרגישה כמו כישלון. מרגישה תלושה. מרגישה, בפעם הראשונה בחיי, כמו מהגרת. מרגישה, בפעם הראשונה בחיי, כשאני פותחת את פי לדבר אנגלית מצוחצחת וגבוהה, שבריטים מעקמים את פרצופם בחוסר הבנה שכן המבטא היוצא מפי אינו בריטי, ולפחות ב-2008, זה היה להם סופר מוזר וקשה להבנה.
“כל כך לבד”
כמובן שלא כולם היו מגיבים לכך כמוני, ועל כן מה שאכתוב כאן הוא מאוד מאוד אישי ואינטימי, אבל לאחר שנה של “חיפוש עצמי” שכלל הפצת קורות חיי על פני כל האי הבריטי רבתי, שנה שהרגישה כמו לפחות חמש שנים מייגעות וקשות, שנה של ישיבה בבית בעיקר, לאחר שכבר הייתי במוזיאונים וחוויתי את לונדון כתיירת (אחרי שבועיים שלושה די מיציתי את העניין). אחרי שנה של רצון לשמור על חשיבה חיובית אבל שנה המתנדנדת בין הרצון לאחוז בחיים לבין הדיכאון העמוק ששקעתי אליו, לאחר שנה שבה חייתי רוב הימים לבד שכן בן זוגי עבד שעות ארוכות ומייגעות עם דד ליינים משוגעים, קורסים אליהם נשלח במדינות אחרות באירופה עם עובדיו, שנה שבה פייסבוק רק החל לחלחל לתודעה והיה בחיתוליו, ולא היו טלפונים חכמים ולא אפליקציות ולא וואטסאפ והרגשתי לבד לבד, כל כך לבד…
החלה לחלחל לתוכי ההרגשה שזה מה שאני. נספח. אני כאן כדי לחזק מישהו אחר, לעזור לו להגשים את החלום שלו. וזה בסדר, כי אני אוהבת אותו. רק שאהבה למישהו אחר, לא באמת יכולה להחזיק אותך ברגעים קשים בהם את חשה שאת מאבדת את עצמך בצלו. ובסופו של דבר, האהבה, גדולה ככל שתהיה, לא מספיקה. ובטח שלא מצליחה להוציא אותך מדיכאון קליני.
ברילוקיישן הזה למעשה למדתי והבנתי עד כמה אני אינדיבידואליסטית ועד כמה אני שאפתנית. לא באמת ידעתי את זה קודם. זה לא שהעברתי חלילה את חיי בחוסר מעש, אבל מבחינתי לא חשבתי פעמיים לכשהציעו לנו את הרילוקיישן הזה. לפחות אחד מאיתנו מסודר, ואני כמובן שכבר “אסתדר על הדרך”. כל כך ישראלי. כל כך שאנן. שיטת הסמוך עליי. שיטת ה”יהיה בסדר”.
במהלך הרילוקיישן הזה הבנתי שהשיטה הזו יכולה להתאים רק לישראלי בישראל. למישהו בארצו. אין מה לסמוך על הבריטים שיבואו ויחלצו אותך מהבור. אף אחד לא באמת מחכה לי באנגליה.
הוויזה שמזכירה לך שאת לא כאן בזכות עצמך
והסתבר לי לימים, שאפילו בן זוגי לא. אין לי כל כעס עליו. הוא עמד בלחץ עצום כעובד חדש ממדינה זרה שהגיע לתפקיד חדש ומאיים שהיה צריך להוכיח עצמו בו, אחרת, כל הרילוקיישן הזה ירד לטמיון ומשטרת ההגירה תידפק על דלתנו להחזיר אותנו הביתה.
ולמרות שהמוסיקה מצוינת והטלוויזיה מדהימה ביותר וזו לא קלישאה, הדברים האלה לא “מחזיקים מים” כשמגיע ה-Money time. והזמן הזה הוא הזמן בו את צריכה למצוא את עצמך בתוך dependent visa שמזכירה לך השכם והערב שאת Dependent. שאת כאן לא בזכות עצמך. שאת כאן בתקווה “להסתדר” בזמן שזה עם הוויזה שהיא לא dependent “מסתדר”. מקדם את עצמו. מגשים את עצמו ואת חלומותיו ועושה קריירה. ולא סתם. קריירה בינלאומית.
ברור לי שישנן נשים שלא חוות את זה כך. ברור לי שחוויתי זאת כך מכיוון שאני שייכת לאלו שרוצות לבנות לעצמן קריירה, ורצוי כזו בכירה. בוודאי לא תתפלאו לשמוע על הנשמות הטובות שהציעו לי, בעוד אני מתקשרת במצוקה ובבכי ומספרת להם על בעיותיי במדינה החדשה: “תביאי ילד. אפילו כמה. זה ממלא את היום ויהיה לך במה להתעסק” בעוד אני נמצאת בבור השחור של חיי בו אינני מצליחה אפילו להוציא את עצמי מהמיטה בבוקר.
בסופו של עניין, לאחר טיפול ארוך שנים, יצאתי מזה. תקופת הדיכאון והחרדות הזו הסתיימה. בין היתר הסתיימה לה גם מערכת היחסים, שבבידודה והעמדתה בתוך הבועה הזו שנקראת “ארץ אחרת בה לא מכירים אפילו כלב” קיבלה פתאום נופך אחר מהנופך שהיה לה בארץ, בחיים הנוחים והשגרתיים, עם כל החברים והמשפחה וחוסר הדיכאון. היא למעשה נזרקה לתוך המבחן האולטימטיבי של מערכות יחסים באשר הן, מבחן הטראומה. מבחן הדחק.
איך אתם מתפעלים מצבי קיצון יחד, והאם אתם חזקים מספיק על מנת לשרוד זאת, אפילו בסביבה מבודדת? כשזה רק את והוא, לבד, בעידן שלפני הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים, הזוגיות שלכם למעשה עומדת במבחן של לבה רותחת. לעתים, כשיש ילדים, המצב יכול להיות שונה כיוון שהילדים מהווים גורם מאחד וגורם שמספק הרבה מאוד תעסוקה שוטפת ומשימות. אבל במקרה של שני אנשים, “לבד בעולם” כמאמר הקלישאה, המצב הוא קיצוני בהחלט. ובמקרה שלנו הלבה הרותחת ניצחה.
הטיפ של רותם: תתכונני לכאוס מוחלט
מהבחינה הזו, הרילוקיישן נתן לי את השיעור הכי חשוב שקיבלתי בחיי. זו הייתה התקופה הכי שחורה בחיי, תקופה שבה רותם החייכנית והצחקנית הפכה לזומבי בכיין שהקשר בינו לבין מה שהוא זוכר שהוא אי פעם היה – מקרי בהחלט. זו התקופה הכי חשובה בחיי באותה נשימה, כי בין דמעה לדמעה, לדמעה, לדמעה – למדתי דברים על עצמי שייתכן שלא הייתי לומדת אחרת. למדתי מה אני רוצה להשיג בחיים, מה חשוב לי יותר ומה חשוב לי פחות, על מה אני צריכה לעבוד ומהם הדברים שעושים אותי למה שאני ואותם אני צריכה לחבק ובהם להתגאות.
לסיכום, בין אם את אישה שיוצאת לרילוקיישן על מנת לקדם את הקריירה שלה, כסינגלית או כמשפחה עם בן זוג שהוא ה- Dependent, ובין אם את אישה שיוצאת לרילוקיישן כ”תומכת” בקריירה שאינה זו שלך, את לא באמת יודעת למה את נכנסת. תתכונני לכאוס מוחלט. בעיקר בהתחלה. עד שהעקומה מגיעה לפלאטו, מדובר בפלוס מינוס שנה. לעתים אף יותר.
ואסיים עם קצת סטטיסטיקה: סקר שערכה בשנת 2015 פירמת ראיית החשבון והייעוץ PwC בקרב 10,105 נשאלים בגילאי 20-35 מעשרות מדינות, העלה כי שיעור הנשים הנשלחות למשימות רילוקיישן בעולם הוכפל בעשור האחרון מ-10% ל-20%, ובשנת 2020 השיעור צפוי לטפס ל-27%. עם זאת, שיעור הגברים הנשלחים על למשימות מטעם לעבודה מעבר לים, עומד על פי 4.
יום האישה שמח לנו, בנימה אישית שלי, הייתי רוצה לראות יותר נשים שיוצאות לרילוקיישן עבור עצמן וקריירתן. זה מפחיד, אבל זה שיעור לחיים, אפילו אם זה נשמע כקלישאה.