שם: שקד גיל
גיל: 41
מקום מגורים: ברלין
הכי מתגעגעת ל: לקוטג’ ולבמבה
מוזר, אבל מהרגע הראשון אני לא מרגישה זרה כאן. אולי זה בגלל שאני עוד לא עובדת ואולי זה פשוט ככה, אבל נוח לי פה בברלין. כולם עומדים בתור יפה, אף אחד לא חותך ועוקף, אנשים פונים בנימוס אחד לשני ונוהגים באדיבות, אין צעקות מסביב (לא נעים, אבל הילדות שלי הן הדבר הכי רועש בסביבה). לא מתעסקים פה כל הזמן בחדשות ואקטואליה. מה שקורה בישראל לא מעניין פה אף אחד, וזה מאד משחרר לא להיות בתוך זה כל הזמן.
מסקנותיי מברלין
הנה מה שלמדתי עד עכשיו על עירי החדשה:
קר פה אימים. צריך עשרים דקות הכנה כדי לצאת מהבית בגלל כל השכבות שצריך ללבוש. כמובן שיפה פה מאד במיוחד כשיורד שלג.


אפשר להשיג פה מספר מוצרים ישראליים (יש סופר מסוים שמוכר במבה, שקדי מרק ואחרים). ולמרות שחסרים לי חלק מהטעמים של הארץ, אפשר למצוא תחליף מקומי כמעט לכל דבר. רק תחליף ראוי לקוטג׳ לא הצלחתי למצוא פה.
80% מהמיתוסים על הגרמנים לא נכונים, לפחות לא בברלין. הם לא כאלה מדויקים ולא כאלה יעילים כמו שנהוג לחשוב. יש להם את הדרך שלהם והם לא זזים ממנה. כל דבר לוקח ה-מון זמן, והביורוקרטיה מגוחכת ממש, אבל גם לא צריך לעקוב שהדברים מתבצעים. זה ייקח זמן, אבל זה יקרה.
הם לא שוכחים ולא מפספסים ולא מעגלים פינות. היתרון של השיטה המתסכלת הזו הוא שכל אחד מקבל הזדמנות שווה ״ליהנות״ מהתהליך. לאף אחד אין קיצורי דרך או טיפול מועדף.
לא הכל זול פה, במיוחד אם לוקחים בחשבון את גובה ההכנסה, שנמוך יותר מהממוצע בארץ. מוצרי צריכה, אוכל וחומרי ניקוי זולים יותר, אבל ציוד ושירותים מקצועיים עולים יותר. לא כל התרופות בחינם אבל יש המון מהן בסל ואלו כן בחינם.
פיצול האישיות של הברלינאים
בכל מה שקשור לאיכות הסביבה, לברלינאים יש פיצול אישיות – מצד אחד הם ממחזרים כמו אלופים, ומשתמשים למשל בפסולת ביולוגית כדי לייצר דלק (!!!) לסוג של רכבים מוניציפליים, שזה מדהים. מצד שני, כמות הנייר שהם מייצרים כאן בחוברות פרסומיות ובאריזות היא בלתי נתפסת. יש המון מוצרים אורגניים ומודעות לאיכות של מוצרים כאלה, אבל המדפים מלאים בממתקים, צבעי מאכל מהסוגים הגרועים ביותר, וכמויות מלח באוכל שאי אפשר להאמין.
הברלינאים אדיבים מאד, אך תודעת השירות שלהם נמוכה. שום דבר שדומה למה שאנחנו מכירים. בנוסף, בשונה מאד מהתרבות האמריקאית, שהתרבות הישראלית מנסה להידמות לה, הם לא מוטי שיווק. לפעמים נדמה שלא מעניין אותם שתקנה בכלל.
יש איזשהו רצון להיות שוויוניים. גרמניה היא מדינת רווחה אמיתית. לוקחת הרבה מאד מעשירים ונותנת לא מעט לענייה. העבודה, עבור רוב האנשים, היא לא מרכז החיים, אלא רק האמצעי כדי לחיות אותם. לכן כנראה, הם לא לחוצים כל כך בעבודה ולא ״נטחנים״ כמו בישראל. זו גם הסיבה, כנראה, שהדברים זזים פה כל כך לאט.
הכי כיף לי כאן שהתחבורה נוחה כל כך ואין לי צורך להחזיק ברכב. שזמן ההגעה של האיש שלי מהעבודה קצר, ושאנחנו יכולים ככה בקלות ביום ראשון לקחת רכבת כל המשפחה, ולטייל באגם שבגני טירת שרלוטנבורג, או בכל אחד מהפארקים המהממים שיש כאן. יש המון מה לראות ולאן ללכת עם כל המשפחה, ואנחנו מקפידים לעשות זאת.
עיר כל מהגריה
ברלין מלאה בזרים, אנשים שהגיעו מכל מקום בעולם כדי לחיות כאן. בגן של הבנות שלי יש ילדים שמשפחותיהם הגיעו מרוסיה, פולין, מקדוניה, ברזיל, סוריה ועכשיו גם מישראל. חלקם יודעים גרמנית וחלקם לא. הם הגיעו לכאן מסיבות שונות, ומצליחים להסתדר מצוין אחד עם השני, ולהיות המומים במידה שווה מהביורוקרטיה הגרמנית.
מדיניות ההגירה הגרמנית מעניינת. יש להם עניין ״לגרמן״ אותך. לצורך כך יש להם קורסי אינטגרציה שהם לפעמים אפילו מסבסדים. הם מעודדים אותך ללמוד גרמנית, ובכך גורמים לך להתערות יותר בחברה, וזה יפה בעיני. יש גם קורס קצר שמלמד על צורת הממשל ואיך גרמניה בנויה, וזה חשוב בשביל מישהי שמתכננת לחיות כאן. זו הדרך שלהם לערבב בתוכם את הזרים.
החודש אני מתחילה קורס אינטגרציה כזה, וכשזה יגמר, בשבילי יתחילו פה החיים האמיתיים. עשינו את הצעד הענק הזה כדי לשנות ולשפר את חיינו, בשבילנו ובשביל הבנות שלנו. כבר עכשיו אנחנו נהנים מפירות המהלך. אני חייבת לומר שעשינו עבודה לא רעה בתכנון ובביצוע. לא הכל תפור עדיין, ולא הכל ידוע. לא סתם קראתי לזה הרפתקה באמצע החיים.
אני לא יכולה לחכות כבר ״להתערבב״.