שם: סוזנה לוי
גיל: 38
מקום מגורים: במעבר מניו דלהי לבאר יעקב
הכי מתגעגעת ל: תחושה של בית ועצמאות ללא תלות בנהג וסיקיורטי
“מכתב לעצמי”
אל עצמי של המעבר להודו בשליחות הראשונה, דצמבר 2006,
לא אשכח לעולם את הרגע של היציאה מהשדה בניו דלהי עם בתי הבכורה, טליה בת החודשיים, על הידיים שלי. כשעובד בן זוגי עם העגלות מסתכל עלי ואומר לי – “הכל יהיה בסדר”.
זאת לא אירופה, זאת הודו. אני סוזנה, זאת שתמיד נמנעה מלהגיע לכאן. לבסוף, ההחלטה נלקחה ומשם כל הראייה לחיים השתנתה.


לפני השליחות נפגשנו עם מנחה שהדריכה ונתנה לנו רקע על המדינה, על התרבות ודרך חשיבתו של העם ההודי, איך לקבל אותם ואיך להבין אותם. אני יכולה לומר שרק משפט אחד חרוט בזיכרוני ומלווה אותי עד היום. כי אם מקבלים את המשפט הזה בשלמות ובאהבה, ההתמודדות וההתאקלמות הרבה יותר קלה: “אנחנו חיים במדינה שלהם, ואנחנו צריכים לקבל, לזרום ולהיות אורחים”.
אבל זהו מסע מאוד אישי לכל אחד ואחת מאיתנו, זהו מסע שונה כיוון שהפכתי מאישה קרייריסטית לעקרת בית ואמא טרייה.
לא אמרו לי
וואו, לא אמרו לי איך להתמודד עם תינוקת בת חודשיים שרוצה לינוק בכל מקום ואי אפשר, כיוון שזה לא היה מקובל באותן שנים. לא הניקו בפומבי, את זה לא אמרו לי. אז מצאתי את עצמי יותר ויותר בבית, לאחר מספר ניסיונות הנקה בזמן טיול, שתמיד היו בוהים בי ללא בושה ומביכים אותי.
לא אמרו לי שאין מדרכות בעיר הגדולה… אז לא יכולתי להסתובב עם עגלה. הפכתי לאמא לראשונה, עם חלומות צבעוניים על מפגש של חברות בבית קפה, טיול עם העגלה בכל מקום, נשימות של אוויר נקי, כשהכל נקי ואסתטי, וללא פרות באמצע הדרך, הומלסים קטועי יד, פעוטות ללא ביגוד מהמותניים ומטה זוחלים על הכבישים תחת הגשרים והאימהות שלהם עם אחיהם ואחיותיהם הבכורים מתרוצצים בין הרכבים למכור בלונים או דגלי המדינה. והכסף שיקבלו תמורתם לא נכנס לכיסם אלה לכיס הסרסור שנותן להם את מנת הצ’פאטי והדאל (לחם מקומי ותבשיל עדשים) עם אורז כדי להתקיים.
לאחר זמן מה הבנתי שלתת להם כמה רופיות זה לתת לסרסור שלהם, אז עם הזמן החזקתי שקית עם אוכל, ממתקים, כדי לשמח את הקטנטנים בידיעה מלאה שלפחות זה הולך ישירות לנזקקים.


חברתית לא אמרו לי שצריך להיות מקובל כי אם לא, אתה נשאר אאוטסיידר. וזה להיות לבד בימי שישי, בחגים. אין את המשפחה ואין את החברים שרכשנו במהלך חיינו.
כולנו שונים, אבל קהילה אחת
פתאום ביום אחד את לא מכירה, כולם זרים בארץ זרה ואת נופלת לתוך קהילה ישראלית בה כולם באו לאותה המטרה – “שליחות”.
בהתחלה את מצפה לקבלת פנים חמה ועוטפת, אבל זאת רק ציפייה, מחשבה מתוקה שהתנפצה במהרה וצריך ללמוד להסתדר לבד. לא כולם רצים ועומדים בדלת שלך אז אל תצפי. ברגע שמשחררים ולא מצפים, משחררים מהמחשבה שחייבים לך אז הראייה פתאום משנה כיוון. החשיבה החיובית והנתינה ללא ציפייה מזמינות את הצד השני לפתוח את הדלת בפניך ולבטוח בך, לעזור, לעטוף ולהתחבר אליך בדרך הכי טבעית בזמן ההישרדות המשותפת של כולנו בארץ זרה, בתרבות זרה.
כולנו שונים. כולנו משתנים כאשר מנגנוני הפחד פועלים, ונכנסים למוד הציפייה מהסביבה. שוכחים לרגע שכולנו באותו המוד. אז רגע נעצור ובמקום לצפות, בואו, ובצעדים קטנים, נתחיל לעזור אחד לשני, לתת טיפים אישיים מההתנסות בזמן אמת. בסה”כ, למרות שכולנו שונים, יש דבר אחד משותף – “שליחות בארץ זרה”.
הקהילה נהפכת לבסוף לחממה וזה משנה את כל השהייה לנעימה יותר וחמימה.
הזמן לחשבון נפש
לאחר כמה חודשים של חשבון נפש וכעס על הסובבים אותי אמרתי לעצמי “סוזי עצרי, תחשבי, תביני שאף אחד לא אמור להשתנות, לרצות לשמח אותך. לא. את כאן בהודו כדי ללמוד איך את משנה את עצמך, איך את מתארחת באהבה במדינה זרה, איך את מקבלת את התרבות החדשה כדי לנצל כל רגע וללמוד מהמקום האמיתי ולא מהספרים. אני כאן כדי להכיר, ללמוד, לקבל תרבויות שונות. זאת מתנה. מתנה ענקית.
מכאן הכל התהפך.
סובבתי את הגלגל.
במקום להסתכל עליהם הסתכלתי על עצמי. הצבתי מולי מראה.
שליחות היא מילה שיוצאת משורש עם משמעות חזקה. לפני השליחות אנחנו הולכים לעבור תהליך אישי, תוך כדי עוברים מסע ולאחר השליחות, אנחנו כבר לא אותם אנשים. כולנו משתנים.
חובה לקחת ולהסתכל על המסע הזה כמתנה ולהבין שאנחנו רק אורחים, לא משנה באיזו מדינה.
זה משנה גישה, זה הופך לחוויה של טיול עם הרפתקאות אין סופיות.
אני החלטתי לרשום מה הודו יכולה להעניק לי בפן האישי, כאמנית וציירת.
ערכתי רשימה של סדנאות, חוגים, ובתור אחת שאוהבת לרקוד, נרשמתי לריקודי בוליווד. ושלוש שנים רצופות רקדתי, הופעתי, השתתפתי בתחרויות בקבוצה עם נשים, אימהות מכל העולם, כמוני… כן כן… כמוני. זה יחד וזה להכיר נשים מיפן, מסין, מספרד ועוד.
למדתי אמנות, עשיתי תערוכות ועוד הרבה דברים שלא הייתי מספיקה בארץ.


בן זוגי נעדר המון במשך השבוע. לא קל להיות לבד, עם ילדים (ב-2008 נולד הילד השני, עומרי). אבל התגברתי. לפתע ראיתי את עצמי כאחת שיכולה הכל.
כשיוצאים מחוץ למסגרת הרגילה, השגרתית של החיים בישראל, לאט לאט משתחררים מהמקובל, מהנהוג, מלהיות כמו כולם, עדר. והקופסא נפתחת. הראייה משתנה. פתאום הכל מקבל פרופורציה אינדיבידואלית ללא תלות הסובב.
ואני חייבת לומר שזאת תחושה נפלאה.
להיות את.
תהי פתוחה לקבל את השונה.
תהי מוכנה להיות אורחת מבלי להעביר ביקורת.
תחיי את הרגע המיוחד הזה, זו חוויה זמנית שלא תשוב. כולנו בסוף חוזרים למקום הבטוח והקבוע.
שלך, סוזנה של 2017