שם: עמרי רביב
גיל: 32
מקום מגורים: אמסטרדם, הולנד
הכי מתגעגע ל: בלונדי, הכלבה שלי
“ואני אומר
פעם זה פעם
ואשר עבר, עבר
והפרח הפך לדרדר”
[פעם היו שם פרחים. מילים: תלמה אליגון רוז. לחן: ראלף לויתן. ביצוע: הפרברים]
שישי בצהריים. ספטמבר 2016. ישראל. קניון ליד כביש החוף.
די ריק כאן, מספר האנשים הוא בערך כמספר החנויות ובחוץ חם, אבל יש קצת רוחות מכיוון הים, שנמצא ממש מעבר לכביש.
נחתתי בארץ אתמול בלילה, אחרי שתי טיסות וקונקשן באיסטנבול. ישנתי בדירה השכורה של אחי שנמצאת ליד נתניה ועכשיו אני מחכה לטרמפ שיאסוף אותי לחתונה של חברים שלא ראיתי הרבה זמן. מי שעזב יודע, הכי טוב זה לסנכרן את הביקורים בארץ עם חתונות של חברים.
בניסיון להפיג את העייפות ולהירגע מההתרגשות של כמות המפגשים, החיבוקים והריקודים הצפויה עוד מעט, אני מסתכל מסביב ובודק מה השתנה כאן בארץ מאז הפעם האחרונה שביקרתי, ואפשר לראות את השינוי על האנשים שחולפים לידי. הם לא נראים מאושרים.
גם אני לא הייתי מאושר
אני נזכר בעצמי כשעוד גרתי בארץ. את שנת השירות בנוער העובד עשיתי כמה קילומטרים מכאן, בחדרה. זה היה ב-2003. מאז נהגתי לעצור פה לקפה ולהתרענן בדרך הביתה לטבעון מהלימודים בספיר. לפני חמש שנים אפילו נתקעתי עם האוטו קילומטר מפה יחד עם החברה שהייתה לי אז, אחרי שרצועת הטיימינג ברכב נקרעה. עמדנו ביחד שעתיים לצד הכביש וחיכינו לגרר. היה אז חם כמו עכשיו, ובטח גם אנחנו לא נראינו כל כך מאושרים באותו רגע.


הכל נראה לי מוכר מפעם, אבל גם זר וחדש. אני התנתקתי מהכל לפני שלוש שנים ועברתי להולנד. התחלתי חיים חדשים לגמרי. עכשיו אני בסך הכל אורח פה. הכל חולף לידי, וגם חיי ההולנדיים נמצאים בהקפאה זמנית, פאוזה של כמה ימים מהשגרה, מהעבודה, מהחברה.
אני בין לבין, נמצא בתוך הזמן אך גם מחוצה לו. משייט בין הזיכרונות מפעם והחוויות של עכשיו, ומצלם קצת ממה שאני רואה.
האם הבית מפעם נשאר אותו הבית?
חופשת מולדת היא פריבילגיה שניתנת לאלה שעשו את הצעד ועזבו. להרגיש כתייר במדינת המקור זה בדיוק כמו חופשה בחו”ל כשגרים בישראל, רק הפוך. ושונה לגמרי.
קודם כל, מדובר בחופשה – להשתחרר מהלחץ של החיים באמסטרדם (כן, יש דבר כזה), לקחת רכבת של 10 דקות לשדה התעופה סחיפהול, ולצאת לחופש במקום שאין מוכר וידוע ממנו. ה-ארץ.
אז איך זה מרגיש, להיות תייר מקומי? האם הבית מפעם הוא עדיין אותו הבית?
אין דבר טבעי יותר מאשר לנחות בנתב”ג ולראות את שלטי ה”ברוכים הבאים” המנומסים, עם הפרסומות לגולדסטאר, בנק הפועלים וקפה עלית (תודה, אבל לא אליכם התגעגעתי), ולעבור בדלת החד-כיוונית שמאחוריה ממתינים כל בני המשפחה והחברים עם בלונים ודמעות, מצפים לחבק את יקיריהם.
שדה תעופה הוא מקום שוויוני. הוא מתייחס באופן דומה לאלה שחוזרים מסופשבוע קצר בפראג או בלונדון, ולאלה כמוני, שלא היו בארץ קרוב לשנה.


האווירה בפנים תמיד מאופקת, אדישה וסובלנית. זהו טקס המעבר בכניסה לישראל, הלימינליות שבין הקור של אירופה והחום של הארץ. מערכת המיזוג הבלתי נראית מווסתת את הטמפרטורה, רגע לפני שאני יוצא אל השרב שבחוץ, וכל מה שהוא מכיל.
אני כבר מכיר את הטקס – מחליף את האירו לכמות שקלים שאמורה להספיק לשבוע, קונה כרטיס לרכבת ועושה דרכי צפונה, אל ההורים. כעבור שעתיים וחצי ועוד אוטובוס אני כבר בטבעון, בבית בו גדלתי. וכולם מסביבי מדברים פתאום עברית.
פעם היו פה גבעות ירוקות
כל ביקור בארץ, קצר או ארוך, מכיל את כל הטוב וכל הרע שיש בה. אחרי עשור של טיולים במאות ערים ובעשרות ארצות, אני כבר מבין שככה זה בכל מקום. ההבדל היחיד הוא שאת ישראל אני מכיר טוב יותר מכל מדינה אחרת.
או לפחות הכרתי, כי מה שאני רואה בדרך זורק אותי אל הסרט “הסיפור שלא נגמר”, בו הלא-כלום מאיים להחריב ולהעלים את ממלכת פנטזיה: קניון חדש צומח בכל צומת, עם אותן חנויות ואותם בתי קפה כמו בקניון שבצומת ליד. המראה הכללי נע בין מאובק ומוזנח, לבין חדש ודקדנטי. מגדלים מגלומניים עם שמות כמו “אפי קפיטל” צמחו לצד הבתים הישנים של גבעת אולגה, שנראים מוזנחים מתמיד. בניינים חדשים ומנופים מצד אחד, חדרי קיבוץ מתפוררים מהצד השני.
נוף שהכרתי כשדות וגבעות עצים ירוקות, הפך עכשיו לתלים לבנים של חול ליד טרקטורים צהובים ומנהרות חשוכות. כבישים מפלצתיים נבנים בכל כיוון מסביב לטבעון. בפעם הבאה שאגיע, כל זה כבר כנראה יהיה כביש רב-מסלולי בתוך מנהרה אפלה, ש”יקצר את הדרך לצפון”. בולשיט. פשוט יהיו יותר כבישים, יותר מכוניות על כל כביש, ופחות נוף רגיל של טבע. מי שחי פה ועומד כל יום בפקקים, כנראה לא מבחין בשינויים שקורים מסביבו.


ואני מגיע לכאן, רואה שוב את המקומות שהכרתי מפעם, וצריך להשלים עם העובדה שהמקום שבו גדלתי הוא לא בהכרח המקום בו אני נמצא כרגע. המקום הזה שינה צורה והוא ממשיך להשתנות בכל רגע, כמו שהכל משתנה. הפער בין מה שזכרתי ובין מה שאני רואה עכשיו, גורם לי להבין שעליי לקבל את הכל כפי שהוא. לא לשפוט, לא לכעוס. אין בזה טעם. ולכן נשאר לי רק לקבל ולאהוב את המקום בכל ביקור, ולהכיר אותו מחדש.
יש הרבה סיבות לעזיבתי, ויש הרבה סיבות לחזור לבקר. אך הדברים שנשארים איתי בלב אחרי כל ביקור הם הדברים שקיימים רק במקום הזה, והם אלה שיגרמו לי לרצות לבקר שוב: המשפחה, החברים, האנשים שאני פוגש. כל אלה שנדמה שהכרתי תמיד, ולא השתנו בכלל. וככה באמת מרגיש לי ה-אושר, כשאני מגיע לפה היום.


*הפוסט מוקדש לכלבה שלי בלונדי, שמתה ב-14.11.2016, שבועיים אחרי הביקור האחרון שלי בארץ. היא תמיד ידעה שבתכל’ס, הביקורים שלי בטבעון הם קודם כל בשבילה.