רילוקיישן לאירופה: הרפתקה באמצע החיים

שם: שקד גיל
גיל: 41
מקום מגורים: ברלין (אוטוטו)
הכי מתגעגעת ל: כשאגיע, כנראה שאתגעגע לקוטג’ ולבמבה

לא, זה לא בגלל המילקי (למרות שזה נכון שהמצרכים זולים שם יותר).

לא, זה לא שאני חושבת שאני עוברת לגן עדן קסום עם חדי קרן וקשתות בענן.

לא, העבודה של בעלי לא שלחה אותנו.

זה אפילו לא שלא יכולנו לגמור את החודש. דווקא יכולנו. הרווחנו לא רע וחיינו טוב יותר מהרבה אנשים בארץ הזו. בית פרטי, גינה, אפשר להגיד שהגשמנו את החלום.

אפשר לחיות אחרת

ככה פתאום, באמצע החיים, בני 41, החלטנו שאנחנו פשוט לא חייבים לעבוד כ-ל היום, להיות תקועים במה שנשאר ממנו בפקקים, רק כדי להגיע לבית היפה שלנו ולהוציא את העצבים שצברנו על הילדות הקטנות שלנו, או להתאמץ מאד שלא לעשות את זה, ולשחרר את סבתא ששמרה עליהן, כי אי אפשר לעמוד בשעות העבודה הנדרשות מאיתנו בלי עזרה של המשפחה.

כן, הגענו למסקנה שבטוח אפשר לחיות אחרת. רגוע יותר. לא לרדוף כל היום אחרי הזנב של עצמנו. להסתכל מרחוק על הצרות שכאן ולחשוב שהן צרות של אחרים. אולי אפילו להתגעגע קצת. 

יש לנו את האפשרות ויש לנו את האומץ לשינוי טוטאלי – אז למה לא ללכת על זה? מישהו פעם אמר שבסוף ימיו אדם לא מצטער על הדברים שהוא עשה, אלא על הדברים שלא עשה. אם זה לא יקרה עכשיו זה כבר לא יקרה. אז זה יקרה! החלטנו ונקטנו בצעדים.

יאללה, הולכים על זה

ולאן נעבור?

לברלין יש כמה יתרונות בשבילנו. בראש ובראשונה לאיש שלי יש דרכון גרמני, וזה מאפשר לו לעבוד באיחוד האירופי. גם הבנות שלנו אזרחיות גרמניה, ולכן אני מקבלת אוטומטית ויזה של “איחוד משפחות” ויכולה לחיות ולעבוד שם. אני מניחה שיש יתרונות נוספים שאני עדיין לא יודעת ושאגלה בעתיד (אזרח מול סתם מהגר). 
בנוסף, יש בגרמניה קהילת הייטק גדולה, פורחת ומתפתחת. מקום טוב למתכנת למצוא עבודה. וכבונוס אחרון, יש לנו זוג חברים, ישראלים לשעבר, שגרים בפרבר של ברלין.

אז כשנפלה ההחלטה (אפריל כזה), האיש היקר והחרוץ שלי התחיל לחפש עבודה. ראיונות בסקייפ, שלבים שהולכים ומתקדמים, אפילו ביקור “חלוץ” שלו בעיר בשבועות, עוד ראיון או שניים שם על הדרך והנה, המטרה הושגה – משרה בחברה טובה – מועד התחלה ספטמבר 2016.

העיקר לנשום

ומה אני אעשה? ואללה, לא יודעת. עד לפני שלושה ימים הייתי יועצת משכנתאות בבנק גדול. עבדתי בבנק הזה בתפקידים שונים ב-19 וחצי השנים האחרונות. זה לא קל לעזוב מסגרת כזו אחרי כל כך הרבה זמן, אבל מעולם לא הייתי בשלה ומוכנה כל כך לצעד הזה. אני מניחה שאם זה לא היה כך, המעבר הזה לא היה קורה.

הלא נודע תמיד מפחיד, אבל אני כבר יודעת שהדברים מתגלגלים ואני משום מה לא ממש מודאגת. 

לנשום. להכניס את הילדות לגן. לנשום. לארגן את הדירה שלנו, למצוא חברה קרובה לגדולה, מסגרות מעניינות לשתי הבנות. לנשום. להסתובב ולחוות קצת את ברלין. ללמוד גרמנית בזמן הזה (אני כבר חמישה חודשים על Doulingo – אפליקציה ללימוד שפות). להתרגל קצת. לנשום, ואז למצוא את עצמי, או בתחום המוכר, או במשהו חדש לגמרי. גם לבנק לא הגעתי מתוך תכנון קפדני.

דגש על כאן ושם

בספטמבר הוא טס להתחיל, לפתוח עבורנו את הדרך. אנחנו נשארנו פה כדי לסגור קצוות. הוא כבר התחיל לעבוד ואני רק סיימתי. יש הרבה עבודה משני הכיוונים. בינתיים יש המון געגוע ושיחות וידאו בפייסטיים ובסקייפ והרבה הודעות ושיחות בוואטסאפ. 

החגים עברו לנו פה בלעדיו ואחריהם הוא יבוא לארץ עד שכולנו נעזוב את הארץ כמשפחה, אני, הוא, הגדולה, הקטנה, ושתי חתולות שאינן דוברות גרמנית.

זה האתגר הגדול ביותר שאי פעם לקחתי על עצמי מכל בחינה, רגשית ולוגיסטית. רק כשאנחנו בוחנים את עצמנו אנחנו מגלים ממה אנחנו בעצם עשויים, ואני מסתבר, עשויה מחומר קשיח ועמיד.

הבעיה היא תמיד ההחלטה ולא הביצוע, כי בחיי למדתי שאפשר לעבור כל דבר שיש לו תאריך סיום. כל מועד ומשימה, גדולים ככל שייראו, הזמן שלהם מגיע והם מתבצעים. 

החיים לא מחכים, הם זורמים קדימה. 

ואנחנו, כך נראה, זורמים איתם.

לפוסט הבא של שקד >>

 

יש לכם שאלות?
נשמח לעזור!

אנא מלא/י את הטופס וניצור איתך קשר בהקדם.

הפריט נוסף להזמנה שלך! 🙂