שם: דניאל שומר
מקום מגורים: פנמה
הכי מתגעגעת ל: ילדיי שנשארו בישראל, החיים התל אביבים, ביקורים בירושלים ואווירת שישי אחה"צ
אני מתריע מראש, הבלוג הזה יהיה קצת פחות ציני מהרגיל, טוב אוליי קצת.
אף אחד לא היה מוכן לכך, אי אפשר להתכונן לזה אבל אותנו זה תפס בדיוק בתקופה של שינוי.
השנה התחילה בצורה טובה ואפילו בסימן של מספר שינויים להם ציפינו מזה זמן.
הפרויקט המורכב והמאתגר שאני מנהל כאן נמצא בשלביו האחרונים וכבר התחלתי לבדוק מספר אופציות חדשות ומרתקות אחת מהן אפילו בארץ ואז הכל התהפך ממש רגע לפני שעליתי על מטוס בדרך לארץ.
הקורונה הגיעה אלינו לפנמה ב 10 למרץ כאשר כבר השתוללה באירופה ובארץ היו כבר מעל 100 חולים.
נכון שכבר בחודש פברואר החלו לדבר כאן על כך שצריך כנראה להערך אך בפועל השאלה המרכזית שהעסיקה את כולם הייתה האם לקיים כרגיל את הקרנבל השנתי של סוף פברואר.
הקרנבל בפנמה הוא אירוע של 4 ימים שבו עשרות אלפי מקומיים ותיירים דחוסים יחד שעות ארוכות ימים ולילות סביב במות במרכזי הערים, רוקדים, שרים, שותים ומה לא.
הקרנבל כאן הוא מסורת תרבותית ואלפים רבים סופרים את הימים לקראתו ולכן הקריאות של אלה שהציעו לשקול לבטל את הקרנבל בגלל הוירוס המשתולל באירופה נתקלו בהתנגדות עזה ותירוצים שונים, אז לא ביטלו….. כולם עוד רצו להאמין שהחום הגדול השורר כאן באופן קבוע ימנע את הגעת הוירוס…ובכן עדיין חם מאד והוירוס הגיע ובגדול.
עד לפני מספר שבועות ממשלת פנמה עוד ציינה בגאווה שהיא אחת המדינות היחידות ביבשת אליהן הוירוס עוד לא הגיע, אך לצערנו בחלוף שלושה שבועות פנמה כבר מובילה ביבשת בכמות החולים והמתים מהוירוס.
היום בו הצהירה הממשלה שהוירוס הגיעה לפנמה היה אותו היום שהודיעו על הנפטר הראשון מהמחלה ולמי שקצת עקב אחרי החדשות בעולם או מהארץ גם אם אינו אפידמיולוג מדופלם, היה די ברור שזה לא סימן מעודד.
אשתי ואני, כמו רבים אחרים איתם דיברנו, הבנו מיד שצריך להערך באופן שונה עם מצרכי מזון לפני שהבלגן יתחיל וכן החלטנו שאנו צריכים להשאר בבית גם לפני שיוכרז כאן על הסגר.
לשמחתי החברה בה אני עובד נקטה באופן מיידי בצעדים מונעים בכך שהעבירה מאות אנשי משרד לעבודה מהבית ואצלי בפרויקט שבסיסו הוא בשדה התעופה צמצמנו את הנוכחות שלנו למינימום משמרות כבר בימים הראשונים של המחלה, עד אשר הוטל הסגר המלא שחייב אותנו להשאר בבית.
עקב מיקומה הייחודי של פנמה ביבשת היא מהווה צומת טרנזיט מרכזי בין מרכז/דרום היבשת ובין ארה"ב ואירופה ובהתאם גם כמות הטיסות והנוסעים המגיעים ממדינות אירופה.
למרות זאת היה ברור שהרשויות די חוששות או מתלבטות באם לצמצם טיסות או למנוע כניסת תיירים ממדינות נגועות כך שלמעשה הכל נמשך כמעט כרגיל בשעה שמדינות רבות אחרות לא אפשרו כניסת תיירים מאירופה.
באופן די מרשים הקריאות לסגירה הרמטית של הציבור בבתים הגיע בהתחלה דווקא כיוזמה חברתית והרשתות החברתיות והמדיה החלו במסע הסברתי עיקש לשכנע את כולם להשאר בבית, וזה עבד.
גם הממשלה החלה להגיב ובתגובה יחסית מהירה החלו להטיל עוצר בית מלא וכן סגירת נמל התעופה באופן מלא – הדממה מלאה של שדה התעופה.
אז מזה שבועיים שבוטלו כל הטיסות היוצאות ונכנסות לפנמה, אין יוצא ואין בא. כמעט במקביל ובעקבות עלייה מהירה בכמות החולים והנפטרים הממשלה החליטה על הסגר מלא וטוטאלי. סגירת כל מרכזי הבילוי, משרדים וחברות ויציאה מהבית מותרת רק לשעתיים ביום לפי מספר ת.ז ורק עבור קניות. מיותר לציין שגם כאן הייתה התנפלות צרכנים שגרמה לכך שיש מוצרים שחסרים והתורים במקומות רבים עדיין ארוכים. היום גם הוחלט להגביל עוד יותר את הסגר בבתים. היציאה מהבית לשעתיים לקניות מזון ותרופות בלבד – נשים בימים הזוגיים וגברים בימים האי זוגיים וביום ראשון איסור יציאה מוחלט.
לאט לאט הרשויות כאן החלו להערך, אך לנו שעוקבים גם אחרי המצב בארץ ורואים כיצד ישראל נערכת להתמודדות/המלחמה הזו ובסגנון הישראלי הידוע הכולל חיפוש ציוד רפואי בכל העולם, הפעלת צה"ל ואפילו השב"כ והמוסד שמגויסים למאמץ האדיר הזה, ברור מאד שכאן המצב שלנו שונה מאד. כישראלי שרגיל שבמצבים חריגים כאלה העיתונאים המומחים וכל מי שחושב שהוא מומחה מפציצים במיידע מכל כיוון וללא הפסקה, כאן זה נראה אפילו אדיש משהו. הרשויות לא מספרות יותר מדי על ההערכות באמצעים ולוגיסטיקה, אולי כי אין יותר מדי על מה לספר….אז עיקר המסרים המגיעים מהממשל שמים דגש על שטיפתי ידיים ולהשאר בבית.
אז אני הולך רגע לשטוף ידיים….שוב.
כישראלים אנו רגילים לשמוע ולקרוא על הבעיות הקשות של מערכת הבריאות בארץ אך גם ברור לכולנו שלמרות כל הבעיות עדיין רמת הרפואה בארץ היא בין המתקדמות בעולם, מה שלא ניתן לומר על מרבית המדינות במרכז אמריקה ופנמה לא שונה בהרבה.
לא חסרים כאן דיווחים שמגיעים ממקורות שונים על המחסור בציוד אפילו בסיסי לצוותי הרפואה ואם מערכות במדינות המערביות מתקשות מאד במאמץ האדיר הנדרש מהן, לא קשה לדמיין את הקושי של מערכות בריאות במדינות עולם שלישי.
אחרי 10 שנים כאן נדמה שכבר ראית הכל ואין הרבה דברים שיכולים להפתיע, אבל חששות נוספים צצו למראה מסעדות רשתות המזון ומלונות שהחלו חוסמים את חלונותיהם ופתחיהם בלוחות עץ גדולים ובפנמה אין הוריקנים…
אז הם מסבירים את זה על סמך ניסיון עבר משנת 1989 והפלישה האמריקאית , אז זה בטח מרגיע.
במקביל גם נאסר על מכירה וקניה של אלכוהול שכן לתפיסתם עוני, שעמום ותסכול לא הולכים טוב עם אלכוהול, ואכן בימים האחרונים כבר היו מספר אירועים של פריצות לחנויות בעיקר בשכונות המצוקה.
אז אנו מסיימים כמעט שבוע וחצי של הסגר מלא ואנו בבית למרות שכעת הבית מרגיש מאד לא כאן.
לנו כאן אין אפילו היתר לצאת למרחק של עד 100 מ והסגר הוטל ללא תאריך יעד, עד להודעה חדשה. אנו כמעט וכבר לא צופים בעדכוני החדשות היומיים שכן למעט מספרי החולים שעולים בקצב מהיר אין ממש עדכונים על הערכות בציוד או תוכניות רחבות היקף, התנהלות אופיינית ביבשת.
לך תסביר, וכהרגלי אני באמת מסביר, שבצד השני של השלולית (ביטוי מקומי) מדינת ישראל הופכת ברעש גדול כל אבן בעולם למציאה או ייצור של אלפי מכונות הנשמה, מגדילה באופן משמעותי את הבדיקות ומפעילה עשרות מכוני מחקר שמחפשים את התשובה, ואילו כאן…שקט…לך תשטוף ידיים.
לא ניתן להשאר אדישים גם מול ביטויי האחדות, אחווה ופטריוטיות מרשימים.
מלבד התארגנות חברתית מרשימה שקראה להמונים להשאר בבתים, החלה גם פעילות של ארגונים שתורמים מזון לצוותים רפואיים, או מלונות וציי רכב שתרמו את שירותיהם כך שצוותים רפואיים לא יצטרכו למצוא טרמפים או לנסוע לבתיהם המרוחקים.
לפני מספר ימים סיימו את מהדורת החדשות בערב בשירת ההמנון ובסופה בקעו מכל המרפסות והבתים קריאות עידוד וצעקות אהדה ותמיכה. מודה שלרגע בעת שמיעת ההמנון בעיתוי לא שגרתי שכזה המחשבה הראשונה שצצה במוחי הייתה שמא מישהו מנסה לרמוז משהו….אבל במחשבה שניה ביטויים פאטריוטים כאלה הם דבר שבשגרה כאן…אבל רגע אולי הפעם זה כן רמז….
הממשלה גם החלה ליישם תוכנית סיוע בעיקר לשכבות המצוקה והיעד שהוצב חלוקת מזון לכמיליון איש. חברות רבות ובנקים העבירו את עובדיהם לעבודה מהבית תוך שימוש בחוק מתאים שנחקק כאן רק בשנה שעברה המסדיר עבודה מרחוק. שנת הלימודים הופסקה כבר מזמן וקולגה שילדיו לומדים באחד מבתי הספר הפרטיים סיפר לי שאומנם השיעורים מועברים כעת אונליין אבל הילדים חייבים לשבת בבית לבושים במדי בית הספר ואפילו חייבים לבקש אישור מהמורה כדי ללכת לשירותים.
לפחות נחסך מההורים הצורך לאסוף אותם מהסלון בסוף יום הלימודים. התואר "גיבורים" הפך לביטוי השגור כאן לכל מי שנמצאים "בחזית" ולא רק צוותי רפואה אלא גם סניטאריה, שוטרים ואפילו מאות טכנאי השירות בחברת הכבלים כמו זו בה אני עובד שכיום עסוקים הרבה יותר מאשר בימים כתיקונם.
גם הקהילה היהודית אליה אנו שייכים התארגנה יחסית מהיר לשמירה על קשר בין חברי הקהילה והחלה מארגנת הרצאות ואירועים מקוונים לבוגרים וילדים, מספר פעמים בשבוע.
קצת על סגירת מעגלים. כאשר הגעתי לפנמה לפני כ 10 שנים, זה היה במסגרת פרויקט של חברה ישראלית שזכתה להקים בפנמה את שירות האמבולנסים הלאומי ("המד"א" המקומי) שכן בפנמה לא היה שירות כזה. זה היה פרויקט מורכב מאד שנמשך כ-4 שנים שכלל שילוב של טכנולוגית של מוקדי שירות 911 בסגנוון אמריקאי מלא, הקמת אתרי שיגור לאמבולנסים וכן תהליך מורכב ומאתגר מאד של מיון והכשרה של מאות מוקדני חירום, פרמדיקים ורופאים מקומיים.
הפרויקט שלנו בוצע בפנמה על ידי צוות ישראלי גדול שהורכב ממהנדסים, אנשי מיון וגיוס ואפילו הכשרה מקצועית ומבצעית שבוצעה על ידי עשרות מדריכים של מד"א שהגיעו לפנמה.
זכיתי לקחת חלק מוביל בפרויקט ולהקים שירות אמבולנסים לאומי בפנמה וכמובן שכיום אני גאה לראות כיצד הארגון הזה SUME 911 מצא בשטח מול הוירוס המשתולל.
אני עדיין בקשר עם רבים בארגון, רואה את המאמץ הגדול וההקרבה האישית והם ראויים לכל הערכה.
כבר שבועיים כמעט שאנו מתנהלים בבית לפי ההנחיות ולו"ז צפוף אך בלתי עקבי של צוציקית בת 22 חודשים, מדלג בינה לבין עבודה און ליין ועוד לא ממש מבין מי הם אלה שמוצאים זמן לנטפליקס, אולי עוד מספר שבועות קצר כאשר אני והצוות שלי לא נוכל להמציא יותר מטלות וירטאליות בפרויקט שהוא פרויקט שמחייב עבודה רבה בשטח.
אני מניח שאנו רק בהתחלה של תקופה ארוכה, מתישה ומאד לא ברורה והחששות גדולים ללא ספק במיוחד במציאות המקומית.
כישראלי בחו"ל אני רגיל לחוות את הדאגה לנעשה בארץ בעיתות החירום אבל כעת הדאגה היא כפולה ומכופלת. דאגה לנו ולמה שקורה לנו כאן, אבל דאגה רבה לבריאות המשפחה והילדים שלי בארץ שבימים אלה המקום היחיד שהייתי רוצה להיות בו זה איתם. כל השנים אני מתמודד עם תחושת הזהות הכפולה עם הגעגועים הבלתי פוסקים לארץ והמשפחה וכעת בעקבות הסגר מתווסף רובד חדש של תחושות.
אני מאחל לכולנו וליקירנו בריאות, שקט, הרבה אומץ ואורך רוח בתקופה הלא פשוטה הזו ומחכה ליום בו נראה שוב את האמיצים האלה שמחלקים חיבוקים חינם….
לקריאה נוספת: לחגוג שבועות בפנמה תחת הסגר
