שם: יערה ברקר
גיל: 31
מקום מגורים: פרת’, אוסטרליה
הכי מתגעגעת ל: משפחה היקרה שלי ולגלגל”צ

להפוך לאמא רחוק מאמא - פרק ב'

הגיעה השעה

בלילה שלפני הבוקר בו אמא שלי הייתה מיועדת לנחות בפרת’ התחילו הצירים. חמש בבוקר אני מעירה את אור – “לך להביא את אמא אני לא באה איתך”. אור הלך לשדה לבד עם פרחים ושלט. אמא ראתה את אור לבד ופחדה שאני כבר בלידה. הם הגיעו הביתה בסביבות שבע בבוקר ואמא הייתה כל כך מאושרת לראות אותי בהריון. 

“זה כל מה שרציתי, כמה רגעים לראות אותך ככה. עכשיו את יכולה ללדת”. 

אני: “אמא, אני מרגישה צירים”. 

אמא: “מה את מרגישה?”. 

אני:”בבטן כזה…”. 

אמא: “לא זה לא צירים, צירים זה בגב תחתון”. 

בסביבות 10:00-11:00 אנחנו מחליטים ללכת לקנות עגלה, שלושתינו. בחנות אני שוב מרגישה כאבים ואומרת להם שנלך… “בואו נלך עכשיו”. אמא אומרת לי, “תמשכי כמה שיותר בבית.. זה הכי טוב”, והלכה לנוח. אור הלך לקנות קצת אוכל. אחרי רבע שעה בערך אני מתקשרת לאור, “תחזור!”. אור מתחיל למדוד את זמני הצירים והם מגיעים בהפרש של כל חמש דקות בערך. 

מעירים את אמא, ואומרים לה שאנחנו הולכים, “את יכולה להמשיך לישון ואם זו אכן הלידה, נחזור לקחת אותך”. אמא כמובן זינקה מהמיטה. האמת, ריחמתי עליה כי ידעתי איזו עייפות זו אחרי טיסה וכמה היא רצתה וחיכתה להיות לצידי בלידה. 

נחסוך את הפרטים אבל בשורה תחתונה, ילדתי עם אמא שלי לצידי. זה היה כאילו החזקתי חזק ולא נתתי לו להגיע לפני שאמא מגיעה לאוסטרליה. היו רגעים שרציתי להרוג את המיילדות על ההערות שלהן, ואם הן היו ישראליות בדוק שהייתי עונה להן. תוך כדי הדחיפות קיבלתי הערות כמו “את לא דוחפת מספיק חזק”, “זה לא עוזר כשאת צועקת”. נולד לי בן, 4 קילו של טוהר ותמימות. 4 קילו שהפכו את שלב הדחיפות לקשה מאוד ומיד המיילדות התנצלו על ההערות.

ילדתי בשעה שבע. בשעה שמונה כבר התחילו לבקש מאמא ואור ללכת. זה היה נורא בשבילי, כל כך לא רציתי שיעזבו אותי, לא הייתי מוכנה לזה. זה עניין שהייתי רוצה להדגיש עבור אימהות שיולדות בחו”ל – לבדוק היטב את הנהלים בבית החולים, לוודא שיש תינוקייה. זה עוזר לדעת למה לצפות ברגעים שאת גם ככה בשוק. 

האחיות עוברות בין היולדות הטריות, נותנות משככי כאבים, בודקות שאנחנו מניקות כמו שצריך. אבל זהו, אני מחליפה, מרגיעה, מניקה כשאני עדיין כואבת מהלידה. זכינו שאמא תהיה לידנו בברית ובשבועות הראשונים בבית. היה לנו מדהים איתה. אמא שלי יודעת לעזור ולתמוך אבל גם לתת מרחב ופרטיות. היא בישלה, ניקתה, עזרה, השרתה המון רוגע ואהבה. 

2
בית חב"ד פרת', הברית של איתמר

נגמרה תקופת המלווה

אמא נסעה. רק עכשיו האסימון החל לרדת. כשאמא חוזרת לארץ ואור חוזר לעבודה. זה רק אני ואתה איתמר, אמאל’ה. לא יודעת איך עושים את זה. 

אני זוכרת את השוק. אני זוכרת שציפיתי מאור שיהיה בדיוק כמו אמא שלי. אמא שלי שידעה לתת לי כוס מים כשאני מניקה, שידעה לוודא שאני אוכלת או שותה. לקחת את איתמר לטיול בעגלה בבוקר כדי שאוכל להשלים שעות שינה. אמא שלי, שפשוט טיפלה בי. אור הוא לא אמא שלי ואין לו את האינסטינקטים של אישה שעברה לידה. המבחן האמיתי שלנו מתחיל פה, כשאנחנו בלי עזרה. 

קבוצת אימהות

דבר נוסף נחמד פה הוא קבוצת האימהות. כל יולדת, בעיקר לילד ראשון, נשאלת אם היא רוצה להשתבץ לקבוצת אימהות. ניתן לבחור כמה שבועות אחרי הלידה אם את רוצה להצטרף לקבוצה. משבצים אותך לבנות שילדו בערך באותה תקופה ומכאן אתן עוברות הכל יחד. יש בזה רעיון מאוד יפה. עם העייפות וחוסר השינה של השבועות הראשונים, את מתלבשת יפה והולכת למפגש. 

במפגשים הראשונים נפגשים עם אחות שמסבירה על שינה, על הנקה, מה תקין מה לא תקין. דיברה הרבה על בטיחות, בטיחות בשינה, איך נכון להחזיק אותם, איך להרגיע אותם. בחצי השעה האחרונה היה לנו זמן לשתות קפה ולקשקש. הרעיון הוא שאחרי הפלטפורמה הזו האימהות נשארות בקשר וקובעות להיפגש ולעשות דברים יחד בחופשת הלידה. ישנם גם שיעורי ספורטי חינמים לאחר הלידה עד גיל חצי שנה, שניתן להגיע עם התינוק ולעשות ספורט שמותאם לעשות ליד או עם הילדים. אני יודעת שגם בארץ יש ספורט לפני לידה ואחרי לידה אבל מה שיפה פה זה שיש הרבה דברים שמעניקים לך, בחינם. לא משנה אם יש לך כסף לזה או לא, את תהני מהדבר החשוב שנקרא ספורט. השיעורים מועברים על ידי פיזוטרפיסטית שגם נותנת טיפים חשובים בנושא ומסבירה על כל השינויים שהגוף שלנו עובר ושמחה לענות על כל שאלה. 

הרגעים הקשים

פעם ראשונה שהיה לו חום, פעם ראשונה שהוא פרח בטירוף ופעם ראשונה שהיינו חולים ביחד. (כל זה כשאור לא בבית).

נכון שרוב האימהות מעבירות את הימים לבד בבית עם התינוק כשהאבא בעבודה. אצלי זה גם לילות, מחצית מהלילות. יום ולילה. לכן חשוב שתהיה רשת חברתית תומכת. זה מה שעזר לי לעבור את התקופה הזו. זה שהיה לי למי לפנות ברגעים הקשים. כי יש רגעים כאלו ואי אפשר לצפות אותם. 

שינוי הסטטוס הזה לאמא קשה לכל אחת. למי שנמצאת במדינה אחרת רחוק מאמא שלה זה אף קשה יותר. גם ככה יש המון שאלות זהות עם המעבר הזה. את צריכה להמציא את עצמך מחדש (כמו שבלוגרים אחרים שיתפו) ופתאום גם משנים סטטוס וכל סדר העדיפויות בחיים משתנה. 

פתאום אני גם דואגת לתינוק. זה לעיתים עדיין לא נתפס שאני אמא. אני עדיין ילדה. 

אני אוהבת לאכול מתוק, ולא נותנת לו כמעט שום דבר מתוק. אני אוהבת לישון עד מאוחר והוא אוהב לקום מוקדם. אני אוהבת לדבר בטלפון ולצקצק אבל לא רוצה שהוא יתרגל למכשיר ההרסני הזה. אני אוהבת לצאת ושמה לב שאני כמעט ולא יוצאת. ואז מנסה להבין האם זה כי אני אמא ואני מרגישה זקנה במאתיים שנה או שזה משהו בעיר הזו. אני מנסה לחשוב על מה אני אוהבת לעשות, מה משמח אותי, מה “שכחתי” בארץ ואני לא עושה פה והכל מתערבב עם השינויים העצומים של מעבר מדינה ושינוי סטטוס לאמא.

Caversham Wildlife Park
Caversham Wildlife Park

לגדל ילד בלי משפחה מסביב מצריך המון היערכות. יש כל מיני משימות שהתרגלתי לקחת אותו איתי אליהן, אבל יש סידורים שככל שהוא גדל הפכו לבלתי אפשריים לעשות איתו. נכון, יש אפשרות של גן אבל המחיר של גן פה הוא אסטרונומי ורק מי שתושב קבע מקבל הנחה, וגם היא תלויה במשכורת של בני הזוג וכו’. דבר שני, כל הורה יודע שיש סידורים קטנים שנוח לבקש מההורים (כלומר הסבים). אתה מאחר רגע וצריך שמישהו אחר יוציא אותו מהגן, הוא חולה ואתה חייב להיות בעבודה היום, יש לך תור כלשהו ואתה באמת צריך עזרה של שעה בלבד. אין לי את האפשרות הזו. אין אוכל בקופסאות גם בשבועות הקשים והעמוסים ביותר, ואין מישהו שיגיד, יאללה תצאו הערב, אתם זקוקים לזה. 

לאט לאט, גם מהבחינה הזו הסתדרתי. מצאתי את האנשים שאני סומכת עליהם בשביל בייביסטר בתשלום וגם עזרה הדדית. מצאתי חברים במצב שלי, שאנחנו פשוט שומרים אחד לשני בשביל לצאת קצת. 

לסיכום, הכל אפשרי ומתרגלים להכל. 

הירשמו לניוזלטר

All rights reserved © Ocean Group 2018