אנחנו כבר 9 חודשים בסיאטל.

אולי זה המספר הסימלי הזה, אולי חגיגות השנה המתקרבות משפיעות. בכל מקרה, ככל שעובר הזמן אני מוצאת יותר ויותר דמיון בין רילוקיישן להורות.

ההתחלה, עוד בארץ, סוג של היריון: הידיעה שעומד להתרחש אירוע משנה חיים, התרגשות גדולה לקראת הלא ידוע.

בהמשך, חודשים ארוכים של הכנות פיזיות ומנטליות בסופם נוחתת בביתנו החדש. פתאם, כמו לאחוז תינוק בפעם הראשונה אני מבינה שעכשיו זה אמיתי, זאת המציאות.

וכמו עם כל ילד שנולד, גם רילוקיישן מוליד איתו חלומות, חששות וציפיות. העתיד לא ידוע אבל יש בי רצון עמוק לעשות כל מה שאפשר כדי שיהיה טוב. הכי טוב.

לאט לאט בונה שגרה, לומדת להכיר את החיים החדשים. את התפקיד החדש שלי.

כמו ללמוד להיות אמא בפעם הראשונה, אלא שעכשיו אני הורה גם לבייבי הזה – הרילוקיישן.

מי מכם שזוכר, החיים עם תינוק קטנטן לא פשוטים. גם ברילוקיישן יש לילות לבנים, ובקרים טרודים עמוסי מחשבות על מה יהיה ואיך יהיה. ולצידם ימים קסומים ורגעים נפלאים של גדילה משפחתית, גילויים עצמיים, חוויות של חיים חדשים.