שם: נוגה אריאל
גיל: 43
מקום מגורים: כוכב יאיר
הכי מתגעגעת ל: נופים בקוסטה ריקה, לחברים ולטבע
אפריל 1999
אני הולכת לכבוש את העולם… חגגתי יום הולדת 26 לפני כמה חודשים, יש לי ילד מקסים עם תלתלי זהב, בן זוג נהדר ועוד חודש אנחנו עוברים לגור בקוסטה ריקה לכמה שנים. אני לא מדברת את השפה, לא מחכה לי שם עבודה, אני לא מכירה אף אחד אבל אין מאושרת ממני. אני אוהבת שינויים, יהיה בסדר, אני בטוחה!
בדידות? אני בן אדם חברותי, מיד ארכוש חברים חדשים.
געגועים? יבואו לבקר.
בן זוגי שיחיה חלה במחלת הנשיקה – חום גבוה, מרותק למיטה ואני לבד עם האורזים והמובילים, שולחת את הציוד שלנו מעבר לים – זה לא ישבור אותי, אני הולכת לכבוש את העולם.


ארגנו לנו מסיבת פרידה בהפתעה, אך הבן שלנו החליט ליפול על הראש. בית חולים, בדיקות (הכל תקין) רק שהגענו באיחור לא אופנתי של כמעט שעתיים – גם זה לא ישבור אותי, אני הולכת לכבוש את העולם.
בן זוגי נסע שבועיים לפנינו. אני אמורה לטוס לבד עם הילד, במצטבר 24 שעות – גם זה לא ישבור אותי אני הולכת לכבוש את העולם.
עוד רגע אני עולה על הטיסה, פתאום “יורד לי האסימון” – אימא’לה – אני הולכת לכבוש את העולם? איך אני עושה את זה???
מרץ 2017
אני לא יודעת אם זה הגיל הצעיר שמגיע יחד עם תמימות, תעוזה וביטחון, אני יכולה לספר שבפועל, אחרי טיסה ארוכה נחתנו בעיר הבירה סן חוזה ועיניי חשכו. איפה כל הירוק שהבטיחו לי?
לקח כמה חודשים עד שהתחלתי לעבוד, ועד אז מצאתי את עצמי חושבת לא מעט איך אני כובשת את ישראל בחזרה.. חברים אומנם מצאנו במהרה, אבל לתרבות המקומית לא היה פשוט להתרגל. ולגבי הגעגועים? בשל המרחק המשפחה לא הגיעה יותר מפעם אחת כל השהות ורק כמה חברים בודדים באו לבקר.


אני מסתכלת היום על אותה “ילדה” אמיצה, שאם רק הייתה מכינה את עצמה למעבר הייתה מבינה שיש דברים שבשליטתנו ואליהם לרוב אפשר להתכונן, ודברים שלא בשליטתנו ואותם רצוי ללמוד להכיל – הייתי חוסכת לעצמי הרבה לילות ללא שינה וכמה קמטים.
הידיעה שאני לא הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה. ושיש ידע רב וניסיון מצטבר שניתן ללמוד לקראת היציאה, יחד עם אנשים בדיוק כמוני שחווים אותם חששות, להם אותן שאלות ובעיקר תקוות שהכל יעבור חלק ולכולם יהיה טוב, להיות במקום שיכול לעשות את ההבדל עבור מישהו, לבוא מהעתיד ולהסיק מסקנות בדיעבד – הם שהובילו אותי ללוות אנשים באופן פרטי ולפתח סדנה לנחיתה רכה ברילוקיישן.