מצד שני, הבתים מעץ אז שומעים הכל. לא משנה כמה דלתות תסגור, עדיין ישמעו אותך יורד במדרגות, צועד בקומה השניה. כן, קדושת הפרטיות היא עניין מגוחך לפעמים. אם תתפוס אמריקאי ביום מספיק טוב הוא יודה בזה. גם ככה כולם יודעים הכל אז לפחות שיתכוונו לזה כשהם שואלים “מה שלומך?” גם להם הקרבה האנושית חסרה. 

וואו כמה היא חסרה לי עכשיו. אולי אם הייתי מסכימה לילדים לאמץ כלב הוא היה שומע ומציל אותי עכשיו?

אני מחוץ לחדר. הצלחתי!

קוראת לבן זוגי היקר. מגיע בריצה.

אוקי, אפשר להתפרק. כל נשימה מכאיבה.

“כמה אנחנו שבירים” הוא אומר לי בחיוך.

הוא מתכוון פיזית. כשהגב שלך,ה center שלך מתערער כל תנועה שהייתה מובנת מאליה נהיית קשה. כל צעד קטן הוא התקדמות מבורכת.

אני חושבת רילוקיישן. גם כאן ה center מתערער וכל מה שהיה מובן מאליו נהיה קשה יותר. מה שהיה פעם נגיש וקרוב במרחק קריאה, עכשיו מרוחק יותר וצריך ללמוד להתקרב אליו בדרך שונה, בשפה אחרת.

רילוקיישן מציב בפני כל אחד מאיתנו, מבוגר או ילד, אתגרים ולפעמים הוא מערער גם את ההרגלים המשפחתיים שהורגלנו אליהם. זה לוקח זמן ללמוד להזדקף ולהרים את הראש אבל הכי חשוב זה לזכור, בייחוד כאן: כל צעד קטן הוא התקדמות מבורכת.

לקריאה נוספת: חושבים על רילוקיישן לארה”ב? יש כמה דברים שחשוב שתדעו